אחרי טיסה חלקה ונעימה (הידד לאיזי ג'ט) נחתנו במילאנו בשעה 00:30. ביקורת הדרכונים התנהלה בעצלתיים. רק 2 פקידים טיפלו בכל הנוסעים, וזה שטיפל בנטולי אזרחות האיחוד האירופאי, היה איטי מאוד. אחרי שקיבלנו את הרכב מחברת ההשכרה, נסענו לכיוון המלון שבו הזמנו לילה. המלון הקרוב ביותר לשדה תעופה מלפנסה הוא מלון מוקסי. רק יוצאים מהטרמינל והוא לימינכם. מכיוון שנזכרנו בשלב מאוחר להזמין בו לינה, המחירים קפצו וממש לא הצדיקו את השהות הקצרצרה, אז בחרנו מלון אחר שלפי הגוגל מאפס ממוקם ממש ליד לשדה התעופה: First Hotel Malpensa בסומה לומברדו. בפועל נדרשת נסיעה חשוכה וקצת מבלבלת של כ-10 דק' עד למלון. המלון עצמו חביב. החדר מרוהט בפשטות. הריהוט מעט מיושן. הצוות מאוד חביב ותיקתק את הצ'ק אין במהירות. המיטה לא הייתה לי נוחה במיוחד, אבל הייתי כ"כ עייפה שנרדמתי בלי בעיות.
אגם גארדה
את יום הטיול הראשון רצינו להתחיל בצפון אגם גארדה, ומשם לרדת למחרת לדרום האגם ואז לוורונה. מכיוון שיום הטיול הראשון היה צפוי להיות גשום למדי בצפון האגם, בחרנו לשנות מסלול ולהתחיל את היום הראשון לטיול בסרמיונה, שבדרום האגם. ואיזו התחלה מרהיבה זאת הייתה. קראתי על סרמיונה ביקורות מעורבות. אנחנו מאוד אהבנו אותה, הן את המבצר והתצפית שהוא מספק, הן את סמטאות העיירה והן את הטיול לאורך האגם.
מסרמיונה נסענו לבורגטו. זהו כפר קטן ששוכן לגדות נהר מינצ'ו. הכפר לא כיכב בהמלצות שקראתי באתר קודם לטיול, כנראה בגלל שהוא פחות מתאים לטיול עם ילדים ויותר מתאים לטיול רומנטי זוגי. הכפר קטנטן, טובל בהמון ירוק ומוקף בנהר. פה ושם רואים גלגלי מים מסתובבים, ויש אפילו גדר מלאה במנעולים ליד אחד הגשרים. מעל ההר יש טירה עתיקה וחרבה. אפשר לטפס אליה בעליה מתונה וארוכה או בעליה קצרה ואינטנסיבית במדרגות. בטירה יש מגדל שככל הנראה אפשר לטפס עליו. כשאנחנו ביקרנו במקום, דלת הכניסה למגדל הייתה סגורה. אבל גם בלי לטפס על מגדל הטירה, האזור מספק תצפית יפה על האזור והמון נוף. הסיור בבורגטו מאוד קצר. אם לא עולים לטירה, אפשר למצות את הכפר תוך 15-30 דקות. עם הטיפוס לטירה, תנו לכפר הזה שעה של טיול.
לאחר שנהננו מבורגטו, חזרנו לאגם גרדה, והגענו לברדולינו. מהמלצות שקראתי הבנתי שהאטרקציה העיקרית של העיירה הוא מוזיאון שמן זית. מכיוון שזה לא עניין אותנו, הסתפקנו בטיול לאורך הטיילת של האגם. העיירה נראית כמו עיירת נופש מודרנית. לא מצאנו את המרכז העתיק של העיירה (אם בכלל יש כזה). העיירה עצמה לא הרשימה אותנו. הביקור בה היה מבחינתנו מיותר.
בשלב הזה התעייפנו מאוד, והחלטנו לסיים את היום. נסענו לכיוון ריווה דל גרדה, שייעדנו אותה כנקודת ההתחלה של יום המחרת. הזמנו לינה ב-astoria park. החדר שניתן לנו לא שכן במבנה המרכזי, אלא במבנה אחורי שיושב על גן מאוד יפה של המלון. למרבה הצער, חלונות המבנה פונים לחניה ולבתים השכנים ולא לגן. החדר היה גדול, אבל נזירי מבחינת הריהוט שבו. הריהוט היה כולו בצבע לבן, עם כסא פלסטיק אחד ליד שולחן הכתיבה, וקירות ערומים מתמונות או מצבע. אז נכון שפינקו אותנו בחלוק ובנעלי בית, אבל החדר היה די עלוב. מעניין אם גם במבנה המרכזי החדרים כאלה ערומים ומשעממים. לדעת בעלי, מכיוון ששילמנו 300 ₪ על לילה במלון, קיבלנו תמורה מלאה לכסף שלנו, למרות שגם הוא הסכים שהחדר מכוער.
את יום הטיול השני התחלנו בסיור בריווה דל גארדה. לאורך כל המרכז העתיק של העיירה היה פרוש שוק. אני מאוד מחבבת שווקים, אבל השוק הספציפי הזה הזכיר בעיקר את שוק רמלוד (מינוס המבצעים השווים). בעיני הוא סתם הרס את יופי העיירה, ולא ממש תרם לתוכנית המתנות שלי (התוכנית שבה אני מנסה לקלוע לטעמם של הילדים ברכישת שטויות שהם לא צריכים). ליד האגם היה נוף יפה ונטול דוכני שוק. אחרי סיור של כשעה עזבנו את ריווה דל גרדה לכיוון מפלי ורונה הסמוכים (מרחק של כ-10 דק' נסיעה).
ליד המפלים יש חניה בחינם (נס!) הכניסה למפלים עולה 5.5 יורו. אני חייבת לומר (לכל הקוראים שכספם יקר להם) שהאתר לא ממש מצדיק את המחיר. מדובר במפל אחד שזורם במערה בתוך סלע. זה מקסים ומדהים לראות את המפל, אבל בזה מסתכם כל הביקור באתר. עשו את השיקול שלכם האם משתלם לך לשלם 5.5 יורו לאדם כדי להתמוגג במשך 15 דקות על פלאי הטבע. אם אתם מגיעים למפל, אל תשכחו להביא מעיל ניילון נגד גשם. ההליכה במערה לכיוון המפל מלאה ברסיסי מים, ומי שעומד ממש ממש קרוב למפל, נרטב כולו. באופן כללי, האתר הזה מומלץ לימים חמים כשאתם מחפשים איך להתרענן. הטמפרטורה במערה וליד המפל צונחת משמעותית לעומת הטמפרטורה בחוץ.
מריווה דל גדה נסענו אל מלצ'נסה. מכיוון שהרגשנו שמיצינו עיירות ציוריות לחופי האגם, הלכנו ישירות לרכבל להר בלדו. הבעיה שבסביבות שעה 12 בצהרים (בסוף חודש מאי. לא ביולי או באוגוסט) התור התחיל מהכביש שליד הכניסה לאתר, התפתל לאורך שביל הכניסה לאתר, ואז שוב התפתל בתוך מבנה האתר עד לקופות. ואם חשבתם שאחרי הקופות נגמר הסבל, אז משם מתחיל תור נוסף ארוך באותה מידה לעליה לרכבל. כשעומדים בתחילת התור, לא מעריכים את האורך שלו. אחרי 45 דקות (!) המתנה בתור, כשממש התקרבנו לקופות וכשגילינו שאנחנו צפויים להמתנה בזמן דומה עד לעליה לרכבל, נשברנו ונטשנו את התור. חכמים מאיתנו עשו זאת קודם. ההמלצה שלי: אם התור מתחיל מחוץ למבנה, תוותרו על העליה להר, לכו תסתובבו קצת בסמטאות מלצ'נסה, תחזרו יותר מאוחר ותקוו שהתור התקצר. הכי טוב זה לתכנן את הטיול כך שתגיעו לרכבל עם הפתיחה. שעה 12 זו השעה הכי גרועה לבוא.
בשורה התחתונה, לא ראינו את הר בלדו ולא ראינו את מלצ'נסה, כי רצינו להספיק לטייל בוורונה בשעות אחה"צ. מבחינתי זו אכזבה עצומה.
הדרך לוורונה מורטת עצבים. כביש פנוי ונוח, שהמהירות המותרת בו לנסיעה היא 50 קמ"ש. הכי פול גז בניוטרל. אחרי שעה מתישה הגענו לוורונה, כשאני עוד נושאת איתי את צער ההחמצה במלצ'נסה.
ורונה
כל הביקורות שקראתי המליצו להקדיש לוורונה לא יותר מחצי יום . אני מצטרפת להמלצה. ורונה מאוד יפה ומיוחדת, אבל בהחלט אפשר למצות אותה ב-4 שעות.
התחלנו בארנה, ה"קוליסאום" של ורונה. שילמנו 10 יורו (לאדם!) בכניסה, רק כדי לגלות שהגענו לאמפי של קיסריה, כמה דקות לפני ההופעה של שלמה ארצי. ביום שבו ביקרנו בארנה, הייתה שם הופעה כלשהי. כל האתר היה מלא ברמקולים, תאורה וחוטי חשמל. על הבמה התקינו תפאורת ענק ומקום לתזמורת. נכנסנו ויצאנו מפתחי הארנה, הסתובבנו סחור-סחור, ובכל פעם מחדש הרגשנו חשק לצעוק לחלל האתר: ערב טוב קיסריה!
קיסריה, נו...
מהארנה הלכנו למרכז העתיק של ורונה. עברנו דרך מדרחוב מזיני המלא בחנויות מעצבים. מכיוון שהייתי לבושה בחולצת טריקו של מיקי מאוס ובנעלי נייקי מרופטות, לא חשתי ראויה להיכנס לחנויות היוקרתיות. המדרחוב הוביל אותנו לכיכר אברה (פניה שמאלה מהרחוב). בכיכר היו דוכני שוק. הפעם אלה היו דוכנים כמו שאני אוהבת: מלאי מזכרות ופירות. אחרי שקנינו מתנות לילדים, נהננו מיופי המבנים מסביב לכיכר. מצדה השני של הכיכר (פניה ימינה מרחוב המעצבים ואז פניה שמאלה לחצר פנימית. יש שילוט) מצאנו את הבית של יוליה (casa di Giulietta). המרפסת מקסימה ויפיפיה, אבל התקמצנתי לשלם כדי לעלות אליה. ליד הפסל של יוליה עמד תור להצטלם. לאחר המתנה קצרה זכיתי גם אני להצטלם ליד יוליה. בניגוד למסורת, לא חפנתי ליוליה את השד. התפדחתי. וגם זו לא תמונה שהייתי שמחה להראות לילדים. למרות שהיו שם כמה סבתות שחפנו שד בלי בושה, אני הצטלמתי במלוא הצניעות כשאני מחבקת את מותניה של יוליה השובבה. בסך הכול, למרות המוני האנשים, מאוד נהניתי מהמרפסת של יוליה.
יוליה
אחרי שסימנו וי על כל אתרי ה-MUST של ורונה, הרשינו לעצמנו להיאבד בסמטאות העיר עד שכאבו לנו הרגלים. לא חיפשנו שום דבר במיוחד. סתם טיילנו ונהננו מהרחובות הצרים ומהבתים המיוחדים והשונים זה מזה. הגענו עד לנהר, הצטלמנו על הגשר, ראינו את הדומו מרחוק (לא היה לי כח ללכת לשם), וחזרנו לחניה שבה השארנו את הרכב, תוך הליכה בין הסמטאות.
את הלילה בילינו ב-Marghera במלון בשם Casa Villa Gardenia. בארץ כבר היו קוראים לזה מלון בוטיק. מדובר בווילה נחמדה בת 3 קומות, כשהקבלה, פינת קריאה, חדר אוכל והחדר הפרטי של בעלת המלון, נמצאים בקומת הקרקע, וב-2 הקומות שמעל יש חדרי אירוח (3-4 בקומה). החדר קטן, אבל מאוד נעים. הריהוט איטלקי מסורתי ונתן תחושה חמימה וביתית. בעלת הבית מאוד נחמדה ועזרה לנו בהנחיות לטיול. היתרון הגדול של המלון: מרחק יריקה מתחנת הרכבת ותחנת האוטובוס לוונציה (10 דקות נסיעה ברכבת ורבע שעת נסיעה באוטובוס, ואתם בוונציה על המים). החסרון של המלון: המקום קצת מיושן. לא מרגישים את זה בחדרים, אבל הלוק הכללי של האזורים הציבוריים הוא של בית ישן. מצד שני, אם תמיד חלמתם לישון בבית עתיק, זו ההזדמנות שלכם.
ונציה
יום הטיול השלישי הוקדש כולו לוונציה.
הרגע המהמם ביותר בביקור בוונציה הוא השניה שבו יוצאים מתחנת הרכבת סנטה לוסיה ונתקלים לראשונה בבתים העתיקים היושבים על תעלת המים. באופן אינסטינקטיבי, פלטתי קריאת: "וואו!". בפועל ונציה מציעה נופים יפים יותר מזה הנשקף מהיציאה מתחנת הרכבת, אבל אין כמו להתאהב ממבט ראשון. במבט שני, מגלים שוונציה מלוכלכת (המקום הכי מלוכלך שנתקלנו בו בצפון איטליה), עמוסת אנשים (והיינו בסוף מאי! לא רוצה לחשוב כמה צפוף שם ביולי-אוגוסט), והרעש שמאפיין אותה הוא רעש גרירת גלגלי מזוודות על אבני המרצפות. מתי שלא הסתובבנו ברחובות ונציה, ולאן שלא הלכנו, מצאנו סביבנו אנשים עם מבט מיואש גוררים מזוודות (למעט היפאנים המתוקתקים שהתארגנו על פורטר). לכן, ההמלצה הראשונה שלי למטייל בוונציה היא כזו: אם אתם לנים בוונציה, תשאירו את מרבית הציוד שלכם ברכב. קחו במזוודה קטנה את כל דברי הערך שאתם חוששים שיגנבו ובגדים לפרק הזמן שבו תשהו בעיר. אל תיגררו עם הררי מזוודות.
את היום התחלנו בהליכה רגלית מתחנת סנטה לוסיה דרך הגטו לכיוון כיכר סן מרקו. את ונציה ניתן לחוות ב-2 דרכים: בדרך היבשה ובדרך המים. בדיעבד אני יכולה להמליץ להתחיל את הטיול בוונציה דווקא דרך המים. קנו כרטיס נסיעה יומי בדוכן שסמוך לתחנת הרכבת. עלות הכרטיס 20 יורו (נכון למאי 2015), והכרטיס רלבנטי לכל האוטובוסים הימיים בוונציה, כולל שייט לאיים, וכולל אוטובוס יבשתי לעיירות שמסביב לוונציה. כרטיס שווה ביותר שנוצל על ידנו מעל ומעבר לעלות שלו. עלו על אוטובוס ימי מס' 1 או מס' 2 (ממש מול דוכן הכרטיסים) ותתרווחו למשך נסיעה של כמעט 40 דקות לאורך הגראנד קאנל. הנסיעה תתן לכם מושג איפה ממוקמים כל האתרים המעניינים בוונציה, תוכלו להתרשם מהיופי האמיתי של ונציה (כי חזית הבניינים היא לאורך התעלה הגדולה ולא לכיוון השבילים היבשתיים), והכי חשוב: תגיעו מהר לכיכר סן מרקו. למה חשוב להגיע למהר לכיכר סן מרקו? מ-2 סיבות עיקריות: א. כדי שתוכלו לצלם תמונה שבה רואים בעיקר אתכם ואת הכיכר ולא את מיליון האנשים שמסביב. ב. כדי שתעמדו בתור רק חצי שעה ולא שעתיים. עד שאנחנו הגענו לכיכר סן מרקו, התורים כבר היו כאלה, שויתרנו על הביקור בבזיליקה וויתרנו על העליה למגדל הפעמונים. מבאס!
הביקור בגטו מאוד ריגש אותי. לא יכולתי שלא להרגיש את החיים היהודים שהיו שם בעבר. היום הגטו הוא מעוז חב"ד. מסעדה כשרה, מלון כשר, מאפיה כשרה ופיצריה כשרה. גן עדן לשומרי כשרות. בדיעבד אני מצטערת שלא נשארנו לשבת בוונציה. בעיני למטייל הדתי זו אופציה ראויה ביותר. בשישי מטיילים ומצלמים. בשבת אוכלים כשר ומטיילים בלי לצלם.
מהגטו המשכנו לכיוון הרחוב הראשי של ונציה, בעקבות נחיל התיירים ושלל חנויות המזכרות. ואז, באחד הכיכרות איבדנו את נחיל התיירים והתחלנו לטעות בסמטאות. זה היה השלב הכי פחות אהוב עלי בטיול, ומכאן אני מגיעה לעצה השלישית למטייל בוונציה: קחו מפה! אני מניחה שזו עצה שברורה לכולם חוץ ממני, אבל אם בכל זאת יש כמה קוראים אפופים כמוני, אני מזהירה. קשה להסתדר בוונציה בלי מפה. ולא, גוגל מאפ לא מספיק, הוא מבלבל ומבולבל. קחו מפה. ואם אין לכם, אל תסטו משביל התיירים הראשי לסמטאות. לאורך הרחוב המרכזי יש שילוט מסודר המפנה לגשר הריאלטו ולכיכר סן מרקו. בסמטאות אין שילוט כזה.
לאחר סיבובים סביב עצמנו, מצאנו בסוף את הדרך לכיכר סן מרקו. כשהגענו אליה היו בה בעיקר המוני אנשים, יונים ומוכרי סלפי סטיק. מבין כל אלה הצלחנו לראות גם כמה יפה הכיכר. כל שליפה של מצלמת נייד, הפילה עלינו לפחות 3 מוכרי סלפי סטיק. בשלב מסויים הייתי מוכנה במו ידי לתקוע להם את הסלפי סטיק הזה במקום שלא רואה את השמש זורחת, אבל ניסיתי להתאפק. מצד שני, החלטתי לשגע את כל מוכרי הסלפי סטיק, וצילמתי את עצמי בצילומי סלפי נטולי מוט. הם הסתובבו סביבי כמו זבובים מסביב לאתם יודעים מה.
התורים לבזיליקה ולמגדל הפעמונים
כאמור, על הביקור בבזיליקה ובמגדל הפעמונים ויתרנו. בארמון הדוג'ה לא היה תור, אז נכנסנו לשם. אני אוהבת ביקורים בארמונות ישנים, לכן מאוד נהניתי מהטיול. החלק המהנה ביותר מבחינתי היה הביקור בחדרי הכלא של הארמון וההליכה בגשר האנחות. אני מחבבת מרתפי כלא עתיקים, וכשמוסיפים למרתף הליכה על גשר צר בשביל שבו הלכו בעבר הפושעים הכלואים, כשמחרכי השביל אפשר לראות את החופש שבחוץ, זאת חוויה נהדרת בעיני.
מכיכר סן מרקו (תחנת סן זקריה) לקחנו אוטובוס ימי לאי מוראנו וממנו אוטובוס ימי לאי בוראנו. ממה שקראתי הבנתי שבאי מוראנו לא אהנה, ולכן אפילו לא ירדנו לטיול באי, אלא נסענו ישר לבוראנו. השיט לבוראנו מאוד ארוך, ובסוף מאי גם היה די קריר. ולכן הנה העצה הרביעית שלי למטייל בוונציה: תחכו בתחנה קצת לפני המועד שבו האוטובוס אמור לצאת. כן תעמדו כמה דקות כמו טמבלים ראשונים בתחנה, אבל לפחות יהיה לכם מקום לשבת ב-40 הדקות הבאות. ואם מזג האוויר הצפוי בוונציה הוא 24 מעלות ומטה, קחו איתכם סווצ'ר לשייט.
האי בוראנו יפיפה! בעיני הוא כל מה שוונציה הייתה רוצה להיות: נקי, קטן, אינטימי וצבעוני. יש באי תעלות וגשרים, ובתים בצבעוניות מופלאה. באי יש המון חנויות למכירת עבודות תחרה. קשה לעמוד בפיתוי ולא לקנות. אבל קחו בחשבון שככל שמתקדמים ללב האי, כך המחירים בחנויות יורדים. אל תקנו בחנות הראשונה.
בוראנו
מבחינתי, סיור של שעה באי היה בהחלט מספיק. חזרנו לוונציה באמצעות האוטובוס הימי ומיהרנו לכיוון הגטו לאכול. מי האמין שדווקא בגטו אמצא אוכל? אכלנו במסעדת גם וגם הכשרה. מכיוון שאני לא עוסקת בביקורת מסעדות בבלוג הזה, אסתפק בלומר שיחסית למסעדות כשרות אחרות באירופה, זו לא רעה בכלל. אבל אל תתפתו ללכת על מנות איטלקיות במסעדה הזאת. דווקא הפסטה היא לא הצד החזק שלהם.
אחרי הארוחה חזרנו בתחבורה ציבורית (אוטובוס) למלון כדי להשאיר שם את הקניות מוונציה, נחנו כמה דקות וחזרנו לוונציה. למרות העייפות, הטיול בשעות בין ערביים בוונציה היה קסום ומומלץ. כיכר סן מרקו הייתה כמעט ריקה מאנשים, והשמש השוקעת נפלה על המבנים בכיכר והאירה אותם בצורה מיוחדת. רק בשעת בין הערביים יכולנו להעריך את מלוא יופי עיטורי הזהב של בזיליקת סן מרקו. קרני האור של השמש השוקעת גרמו לזהב לנצוץ ולבלוט. את הדרך לכיכר סן מרקו עשינו הפעם באוטובוס ימי (כדי לקצר הליכים ולהגיע לשם מהר), וכך יצא לנו לחוות את ונציה דרך המים. כמו שציינתי בהתחלה, בעיני עדיף להתחיל את היום בשיט בגרנד קאנל, ומכיכר סן מרקו לחזור לתחנת סנט לוסיה ברגל.
סיכום ההמלצות שלי למטייל בוונציה
- אם אתם לנים בוונציה, תשאירו את מרבית הציוד שלכם ברכב, וקחו איתכם רק מזוודה קטנה.
- קנו כרטיס נסיעה יומי.
- תצטיידו במפה
- תגיעו לשיט לאיים קצת לפני זמן היציאה אפילו אם אתם נדרשים להמתין בתור.
- אל תוותרו על ונציה בשעת בין ערביים.
- סיירו בוונציה גם ברגל וגם בשיט.
אגם קומו
ביום שישי, יום הטיול הרביעי, גיליתי שתיכננתי את הטיול בצורה לא נכונה. היום זימן לנו נסיעה של מעל 3 שעות מוונציה לאגם קומו. כל המסלול נבנבה מסביב למקום שבו נשהה בשבת. אחרי שקיבלתי כמה המלצות שליליות שלא לשהות בשבת בוונציה, בחרתי שאת השבת נעשה בלוגנו (שם יש בית חב"ד פעיל). בדיעבד ההחלטה הזו הכתיבה כמה החלטות מאוד לא מוצלחות מבחינת מבנה המסלול, כמו הנסיעה הארוכה ביום שישי עד לאגם קומו וטיול לחוץ ב-2 העיירות העיקריות שבאגם: קומו ובלג'יו.
לבלג'יו הגענו בשעת צהריים. העיירה כבר הייתה עמוסה בתיירים. קצת הסתבכנו עם הנקודה שאליה צריך לנווט. הוויז הוביל אותנו אל מרכז העיירה, אבל לא היה מדובר במרכז התיירותי של העיירה, אלא בשכונת מגורים שלווה ומשעממת. בסופו של דבר, ניווטנו לכיוון ווילה מלזי, והגענו ללב האזור התיירותי. הסיור בווילה אורך כחצי שעה (שעה, אם עוצרים לצלם כל שיח ועץ). הגנים מקסימים ויפים, אבל מי שלא מתחבר למרבדי דשא, כרי פרחים ונקודות תצפית רומנטיות על האגם, יכול לוותר על הסיור הזה. הכרטיס כולל כניסה לגנים, וגם למוזיאון ולכנסיה. אל תצפו ליותר מדי. המוזיאון הוא חדר קטן עם כמה פסלים בשטח הגן, והכנסיה היא כנסיה קטנטנה שנמצאת גם היא בשטח הגן.
לאחר הסיור בווילה הסתובבנו בסמטאות בלג'יו. העיירה יפיפיה, אבל דומה לעיירות אגם אחרות.
מבלג'יו נסענו לקומו. הדבר המעניין היחיד שראינו בקומו הוא נקודת הגבול בין איטליה לשוויץ העיירה עצמה היא עיירת תיירות מסביב לאגם. ראינו די הרבה כאלה, ולא מצאנו בקומו שום דבר מיוחד מעבר לזה. עברנו ליד הדומו של קומו. צילמנו מבחוץ, אבל לא טרחנו להיכנס. התחלנו ללכת ברגל לכיוון הרכבל, אבל אז ראינו שהזמן מתקצר, ואם אנחנו רוצים להגיע ללוגנו מספיק זמן לפני כניסת שבת, כדאי שנתחיל להתקפל.
אין לי שום דבר מיוחד לומר על לוגנו, למעט שבחים על המלון ששהינו בו: Hotel City Lugano. בית מלון חדש, מודרני ומאוד מוצלח. את ארוחת השבת אכלנו אצל הרב של חב"ד. האירוח היה מאוד נעים. הרב איש נמרץ ועתיר פעולות. הוא ואשתו אירחו אותנו מאוד יפה.
בלוגנו עצמה יש מרכז עתיק ויש כמובן את האגם. אני מתנצלת על הביקורתיות, אבל אחרי כל האגמים שיצא לנו לראות עד השלב הזה של הטיול, לא מצאתי שום דבר מיוחד באגם לוגנו. בעיני, למרות האירוח החם שזכינו לו, היה עדיף לבלות את השבת בוונציה ולא בלוגנו.
אגם מאג'ורה
יום ראשון, היום השישי של הטיול הוקדש לאגם מאג'ורה. למרות שעל המפה לוגאנו יושבת על אגם מאג'ורה, מסתבר שהעיירה סטרזה, שהיוותה את נקודת המוצא שלנו ביום הטיול הזה, מרוחקת מעל שעת נסיעה מלוגאנו.
מהעיירה סטרזה יוצא שיט לאיים הבורמאיים ומהעיירה סטרזה יוצא הרכבל לפסגת הר מוטארונה. כאן המקום להזהיר כי נכון למאי 2015 הרכבל אינו פעיל. על הפתק שהוצמד לכניסה נכתב כי הרכבל נסגר עד להודעה חדשה, ואין להם מושג מתי יפתח שוב. אם הכנסתם את הרכבל לתכנון הטיול שלכם, ודאו שהוא חזר לפעול (רצוי לפני שאתם מתלהבים ומשלמים בלארג'יות על חניה של 3 שעות, כפי שקרה לנו).
השיט לאיים יוצא מאותה נקודה שבה יושב הרכבל, אם כי נקודת היציאה הראשית של השיט נמצאת ב-piazza marconi. מיד עם היציאה מהרכב, נפל עלינו לובש מדים חבוש בכובע של קפטן. הוא הסביר לנו היכן נמצא מתקן התשלום לחנייה, הציע לנו לשלם על 4 שעות חניה, והוביל אותנו לדוכן מכירת כרטיסים לשיט לאיים. בזכות אזהרות שקראנו ב"למטייל" ידענו שמדובר בחאפרים ולא בשיט הרשמי. החאפר הציע לנו שיט ב-50 יורו לכל אחד, פלוס 10 יורו לכל אי שנרצה לרדת בו. השיט הרשמי (במבנה אבן גדול מימין לחניה, ממש ליד המזח עם הספינות הגדולות) עלה כ-30 יורו לשנינו. הוספנו עוד 40 יורו עבור הכניסה לגנים באיזו לה בלה ובאיזו לה מאדרה. בחרנו לשוט רק לשני האיים האלה, אם כי אי הדייגים נראה יפה גם הוא.
הסיור בשני האיים היה בעיני מקסים ומאוד מומלץ. הגנים מדהימים ביופיים. בגנים באי איזו לה מאדרה יש המון טווסים ממינים שונים. הטווס הלבן הוא המרשים ביותר, אבל כולם יפים וכולם נתנו את השואו שלהם. מדהים לראות עד כמה הטווסים מודעים ליופיים, ומסכימים לדגמן בצייתנות לתיירים המצלמים. האטרקציה העיקרית (והיחידה) באיזו לה מאדרה היא הסיור בארמון ובגנים, ולכן אם לא קניתם כרטיס כניסה לארמון ולגנים, אין טעם שתגיעו לאי. באי איזו לה בלה, יש כמה סימטאות וחנויות מזכרות מעבר לארמון ולגנים. בכל מקרה, אני ממליצה בחום כן להיכנס ל-2 הארמונות ולגנים.
מסטרזה נסענו לארונה. בשלב הזה כבר היינו די עייפים ורווים במראות של אגמים ועיירות ציוריות. לא היה לנו כוח לעוד סימטאות ולעוד טיילת לאורך אגם. בארונה יש טירה על צלע הר, קצת מחוץ לעיירה, אבל לא היה לנו כוח לעלות אליה. הסתפקנו בסיור קצרצר במרכז התיירותי של העיירה. למרבה ההפתעה, מרכז התיירותי של ארונה, יש הרבה חנויות מעצבים. אם אתם בקטע של שופינג, שווה להגיע.
את הלילה בילינו במלון הממוקם בווילה עתיקה שיושבת על גדות אגם מאג'ורה (Relais Casali della Cisterna). המקום יפיפה! קיבלנו חדר ענק עם נוף לאגם. המלון בסה"כ בסדר גמור, אבל הוא יושב ליד פסי רכבת, ושומעים היטב את הרכבת שעוברת. אמנם בלילה הרכבת לא עוברת, אבל אם אתם רגישים לרעש (או מאלה שהולכים לישון ממש מוקדם), קחו את זה בחשבון.
בבוקר האחרון שלנו באיטליה נסענו למרכז קניות בעיירה castelletto sopra Ticinoהממוקמת דרומית לאגם מאג'ורה. אנחנו התמקדנו בעיקר בחנות C&A ובחנות ספורט סמוכה, אבל יש שם עוד הרבה חנויות ורשתות. זהו מרכז קניות פתוח בסגנון אאוטלט. אני מניחה שיש עוד מרכזי קניות כאלה, אבל מבחינתנו היתרון הגדול שלו היה המיקום: 25 דקות נסיעה משדה תעופה מלפנסה. אחרי קניות פוריות, מיהרנו לשדה התעופה. הגענו שעתיים לפני הטיסה וגילינו תור ארוך מאוד (!) למסירת המטען לטיסה. כל נוסעי איזיג'ט מטרמינל 2 במלפנסה עמדו בתור אחד ארוך ומתיש. קחו את זה בחשבון כשאתם מתכננים את זמן ההגעה לשדה התעופה. שעתיים זה זמן טיפה גבולי לתור שהיה שם.
סיכומונצ'יק:
המסלול שתיכננתי הוא לא המוצלח ביותר. בדיעבד הייתי מתכננת את המסלול אחרת: מתחילה באגם מאג'ורה, אח"כ אגם גארדה, שישי-שבת בוונציה ואז ורונה ואגם קומו וחזרה למלפנסה. בעלי הרגיש במהלך הטיול תחושת מיצוי של אגמים, ולכן עדיף בעיני להתחיל מהאגם היפה ביותר (מאג'ורה) ולסיים בפחות מוצלח (קומו), אבל זו תחושה אישית. שמעתי אחרים שמדרגים את האגמים שונה ממני.
לגבי הנהיגה באיטליה: הוויז עבד מצויין, והכיל הרבה דיווחים ואזהרות ממכמונות מהירות (חשוב מאוד!). הנהגים האיטלקיים לא שונים בהרבה מהישראלים, רק שהם חובבי עקיפה על קו הפרדה רצוף. תצטיידו בסבלנות לנסיעה מאחורי רוכבי אופניים. יש המון רוכבי אופניים בכבישי האגם. אותנו זה הוציא מהדעת ולגמרי בחן את מידת הסבלנות שלנו.
תחמנים יש בכל מקום, אבל בסה"כ האינטראקציה שלנו עם האיטלקים הייתה מאוד חיובית. קיבלנו מהם עזרה כשנזקקנו, הסתדרנו עם האנגלית שלהם ושלנו, וקיבלנו יחס מאוד חיובי גם כששמעו שאנחנו מישראל.
