טיול בת מצווה בארה"ב - שישבת

בסן דייגו יש 10 ימים בשנה (כך טוען הספר של סיגלית בר), אז איך יצא שאחד מהם נפל דווקא על הטיול שלנו? רצף מנצח של כמעט 14 יום נטולי גשם, נשבר ביום שישי. בבוקר עוד היה נראה שהתחזית לגשם תתבדה, אבל באמצע ארוחת הבוקר נפתחו ארובות השמים, והתחיל לרדת גשם כמעט ללא הפסקה.

מכיוון שה-city pass שקנינו איפשר לנו כניסה לגן החיות או לספארי, החלטנו למרות הגשם לנסוע לשם. אבל קודם עשינו עצירה בסופרמרקט לקנות קצת מוצרים כשרים. המלון בסן דייגו מוצלח יותר מהמלון במונטריי בכל מה שקשור לשהות בשבת. הוא גם מרווח יותר, וגם מכיל מטבח מצוייד היטב, מה שמאפשר לי (בעזרת הפינג'ן והסיר שהבאתי מהארץ) לבשל קצת לשבת ולחסוך את העלות הגבוהה של ארוחה מקייטרינג כשר. המלון עצמו ממוקם באזור לא תיירותי, אבל ממש סמוך לקהילה הדתית של סן דייגו (אחת מהן, למעשה), ולכן הסופרמרקט היה מצויד היטב מבחינת מוצרים כשרים. הילדים מצאו אפילו במבה וביסלי. יתרון נוסף במלון כאן הוא שארוחת הבוקר פה כשרה לחלוטין, וגם מוגשת – כמו, אגב, בכל המלונות שהיינו בהם – בכלים חד פעמיים.

אחרי קניה קצרה, כשראינו שלגשם אין כוונה להיעלם, המשכנו בנסיעה לגן החיות. הגשם ירד ללא הפסקה, ולנו לא היו מטריות, לכן קנינו לילדים פונצ'ו מניילון להגנה מפני הגשם. יצאנו לסיור מודרך באוטובוס שמקיף 70% מגן החיות, כדי שבכ"ז נראה משהו למרות הגשם. מרבית החיות התעקשו להתחפר בכלובים שלהן, ולכן הסיור לא היה כ"כ מוצלח. אבל הוא איפשר לנו לראות יותר ממה שהיינו רואים אם היינו בוחרים לסייר ברגל. כשסיימנו את הסיור, עידו ודנה העדיפו להישאר בחנות המזכרות בכניסה ולא להסתובב בגשם. מיכה ואני החלטנו ללכת לראות את כל החיות שלא יצא לנו לראות בספארי בר"ג. התמקדנו בכלוב של דובי הפנדה ובדובי הקואלה. בדרך ראינו גם כמה דובים אחרים (כמו דוב גריזלי). יעל ויאיר גילו אפס עניין בנעשה ורק רצו לאכול משהו. חזרנו מותשים לחנות המזכרות וחתכנו בחזרה למלון.





ממש סמוך למלון מצאנו חנות שמוכרת עודפי הלוואין. הסתערנו על החנות בכוחות מחודשים. זו הייתה אחת החנויות היותר כייפיות שהיינו בהן בארה"ב (או בכלל). המון תחפושות וכל מיני שטויות לפורים, והכל ב-50%. לא ברור לי איך, אבל הילדים לא מצאו שם כלום. מיכה ואני, לעומת זאת, קנינו לעצמנו תחפושות מגניבות. הופעת בכורה בפורים הקרוב… קניתי גם תחפושת של בל ליעל שתתאים לה רק בשנה הבאה. התחפושת (מקורית של דיסני) עלתה פחות מ-80 ש"ח, ולכן זו הייתה מצווה לקנות אותה.

הגענו למלון 3/4 שעה לפני שבת, מספיק זמן להתחיל להתארגן לשבת, וכמובן לסיים את ההכנות בדקה ה-95.

השבת בסן דייגו הייתה מוצלחת הרבה יותר מהשבת במונטריי. הקהילה הדתית (אורתודוכסית) כאן מאוד גדולה ומאוד נחמדה. מכיוון שהיה להם מרצה אורח בשבת, הייתה ארוחה לחברי הקהילה גם בשישי בערב וגם בשבת בצהרים. אנחנו הצטרפנו (בתשלום, כמובן) לארוחה בצהרים. האנשים בקהילה מאוד נחמדים. כולם נגשו לדבר איתנו ומאוד השתדלו שנרגיש בבית. עידו ויעל אפילו מצאו חברים חדשים. עידו למד את הכללים של דודג'בול ופוטבול, ויעל למדה איך לגנוב כדור אדום מחבורה של ילדים אמריקאים, ולגרום להם לרוץ אחריה (שזה בעצם קצת כמו פוטבול, לא?).

האמת היא שתיכננו לחזור לבית הכנסת למנחה ולסעודה שלישית, אבל כשחזרנו מארוחת הצהרים נשפכנו על המיטות עד כמעט מוצאי שבת. בכל מקרה, אם יצא לנו מתישהו לחזור ולעשות את כל הדברים שלא הספקנו בטיול הזה, אין ספק שנחזור בשבת לסן דייגו. השהות פה מאוד נוחה לדתיים.

במוצאי שבת, אחרי שעשיתי כביסה, ואחרי שהכנו ארוחת ערב לילדים (איזה כיף שיש מטבח!), החלטנו לצאת לטייל קצת כדי להספיק לראות משהו מסן דייגו. נסענו ל-old town, שזה בעצם רובע שמשחזר / משמר את הבתים הראשונים של המתיישבים האירופאים בסן דייגו. המקום נראה כמו עיירה מהמערב הפרוע, עם המון דוכני מזכרות מקסיקניים. מקום מגניב לאללה. חבל שהגענו אליו בלילה, ולא הצלחנו להתרשם מספיק מהמבנים המקסימים ומהחנויות הנהדרות.

אחרי הסיור הקצר ב-old town החלטנו לנסוע גם לשכונת לה-הוייה, אבל לא הצלחנו להתרשם ממנה בחושך.

מחר אנחנו מתכננים להיות ב-sea world בתקווה שמזג האוויר לא יחזור להיות גשום (והוא דווקא צפוי לחזור להיות גשום , ואח"כ נסיעה ארוכה ארוכה ללאס וגאס.

טיול בת מצווה לארה"ב - יוניברסל

אחרי 3 ימים של דיסני, הגיע הזמן להמשיך בטיול. עזבנו את המלון באנהיים, דחסנו את כל המזוודות לאוטו ונסענו לכיוון אולפני יוניברסל.

את אולפני יוניברסל צריך לעשות לפני דיסנילנד. לעשות את יוניברסל אחרי דיסנילנד זה חתיכת אנטי קליימקס. נחמד שם. נחמד מאוד. אבל זה לא דיסני… רוב האטרקציות שם עוברות מעל הראש של הילדים, שלא ממש מכירים את הסרטים או התכניות של יוניברסל.

על ההתחלה נכנסו לבית האימה. אני הייתי בטוחה שמדובר ברכבת הרים מפחידה, אז נשארתי בחוץ עם יעל. אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, אבל שוב הילדים ומיכה יצאו חיוורים לגמרי מהמתקן. עידו – ששרד רכבות הרים מסמרות שיער – יצא חיוור ורועד כולו. מסתבר שאין במתקן רכבות הרים, אבל יש מלא מלא דמויות מפחידות מסרטי אימה, שקופצות עליך, תופסות אותך ומאיימות לרצוח אותך.

אני בינתיים הצטלמתי עם צ'אקי.



היתרון הגדול של יוניברסל מבחינת הילדים (נו, טוב… גם מבחינתנו) זו האפשרות להצטלם עם מלא דמויות בלי לעמוד בכלל בתור.







מבחינת יעל שיא היום היה המפגש עם דורה. יעל התרגשה ברמות על, ואפילו חיבקה את דורה (למרות שמשאר הדמויות היא מאוד פחדה).



המתקנים עצמם חביבים, אבל לא משתווים לאלה שבדיסני. מכל המתקנים לי יצא לעלות רק על המתקן של פארק היורה. עם כל עליה של הסירה שבה שטנו, אני מילמלתי "לא, לא, לא" מתוך ידיעה שלכל עליה יש גם ירידה כואבת, אבל השיט היה רגוע, בלי נפילות, בלי טילטולים. או כך חשבתי… ממש לקראת סוף השיט, נכנסו למנהרה חשוכה, ואז טי רקס נבח עלינו וכמעט טרף לי את הראש, ואז נפלנו לתהום. אלוהים איזו נפילה זאת הייתה. הגרון שלי כאב שעות אח"כ מהצרחות שצרחתי במהלך הנפילה. היה כיף!!!



הסיור באולפנים לגמרי לא היה בשביל הילדים. הם לא ראו אפילו לא סרט אחד מבין הסרטים שהסיור עסק בהם. ולא ממש עניין אותם לראות את הסט שבו מצולמת הסידרה "עקרות בית נואשות" או את הסט שבו צולם הסרט ספרטקוס. 2 האטרקציות היחידות שעניינו את הילדים במהלך הסיור היה סרט 3D בהשתתפות קינג קונג ודינוזאורים (שהשפריצו עלינו המון רוק) והדמייה של רעידת אדמה בסט שמדמה תחנת סאבווי.

בסוף היום הלכנו למופע "עולם המים". המופע מנצל את הסט של הסרט הכושל לצורך תקציר בן 20 דקות של הסרט המשעמם הזה. מסתבר שכשמקצרים את הסרט ל-20 דקות אקשן בהופעה חיה, הסרט לא כזה גרוע. זה היה החלק המרשים והמהנה ביותר של היום.

בשעה 17:00 יצאנו מהפארק בתחושה שמיצינו אותו, ופתחנו בנסיעה ארוכה לכיוון סן דייגו. עוד 2 חלקים לטיול ואנחנו חוזרים הביתה.

טיול בת מצווה לארה"ב - נפרדים מדיסנילנד

לפי התכנית היינו אמורים ביום רביעי בבוקר לבקר ביוניברסל, אבל החלטנו שבא לנו עוד קצת דיסנילנד, אז דחינו את יוניברסל ליום חמישי, על חשבון יום בסן דייגו.

את בוקר יום רביעי התחלנו שוב ברגל שמאל. מיד עם הכניסה רצנו לסיבוב במתקן של אינדיאנה ג'ונס, אחרי כ-20 דקות המתנה בתור, התיישבנו בשורה הראשונה ברכב המתקן. עידו תפס מקום ליד ההגה, וכולנו ברכנו את מזלנו הטוב. אבל זה היה מוקדם מדי. 5 שניות אחרי שהתיישבנו ברכב, המתקן נתקע והורידו אותנו ממנו. שוב technical difficulties. מעבר לעובדה שזה היה מבאס לאללה, זה דפק לנו חצי שעה מהבוקר.



כשראינו את המוני האנשים שגדשו את דיסנילנד, החלטנו שזה זמן מצויים לעבור לקליפורניה אדוונצ'ר. זו הייתה החלטה מצויינת, כי הפארק היה יחסית ריק. כמעט בכל המתקנים המתנו פחות מרבע שעה.

מיכה והילדים פתחו את הבוקר במתקן קליל ונחמד בשם "מגדל האימה". אני ויעל ניצלנו את הזמן הזה כדי להסתובב באיזו סחרחרה חביבה. כשחזרתי לפגוש את כולם ביציאה מהמתקן, גיליתי חבורה חיוורת ורועדת. אחרי שהשיניים שלהם הפסיקו לנקוש, הצלחתי להבין שמדובר במתקן המפחיד ביותר שהם עשו אי פעם. מסתבר שזו מעלית, שמעלה למעלה במהירות מטורפת, וזורקת למטה באותה מהירות. עידו כ"כ נהנה במתקן, שהוא רץ לסיבוב נוסף. האחרים עוד היו צריכים להתאושש.



ממגדלי האימה רצנו לעוד 2 רכבות הרים שעידו רצה להספיק (בי"ס לטיסה של גופי ורכבת ההרים המפחידה שהוא עשה כבר אתמול), אבל בדרך הצטלמנו עם צ'יפ ודייל (הסנאיים), מיני מאוס ופלוטו.



אחרי שעידו קיבל את מנת רכבות ההרים שלו, הלכנו למופע של דיסני ג'וניור. יעל הייתה כולה נרגשת לפגוש שם את הכוכבים (הבובות) של התכנית האהובה עליה: ג'ייק והפיראטים.

למודי ניסיון החלטנו הפעם ללכת לנוח בצהרים בחדר, ולחזור לקראת הערב למצעד ולהשלמות אחרונות בדיסנילנד. ההשלמות כללו בעיקר סיבוב נוסף של עידו ויאיר בספייס מאונטיין. עידו עוד רצה להספיק לטוס במתקן של דמבו, אבל המצעד כבר התחיל, ואחריו היה מופע סיום והפארק נסגר.

בילינו 3 ימים נהדרים בדיסנילד, ומבחינת הילדים היה אפשר עוד. בכל מקרה, זה המקום הראשון בטיול שאנחנו מרגישים שמיצינו (כמעט) עד תום.

טיול בת מצווה לארה"ב - Welcome to the happiest place on earth

דיסנילנד מדהימה. הביקור בה הוא כל מה שחשבנו ויותר מזה. מבחינת הילדים זה גן עדן עלי אדמות. וחייבים להודות שגם אנחנו מאוד מאוד נהנים. מיכה טעם ביום אחד יותר רכבות הרים ממה שהוא טעם כל חייו. מאחת מהן הוא אפילו ירד חיוור (הספייס מאונטן). אפילו אותי הצליחו הילדים להעלות בערמה לרכבת הרים. אבל אחרי שצרחתי שם כמו תרנגולת שחוטה ובכיתי כמו ילדה, הם ויתרו לי ונתנו לי לעלות רק על המתקנים של יעל.

המלון שלנו יושב ממש מול דיסנילנד. חוצים את הכביש והופ, נכנסים לאתר. זה מאפשר לנו לחזור בצהרים למלון לאכול משהו (או להחליף בגדים במידת הצורך). עם כל הקיטורים על גודל החדר ועל זוועות האינטרנט, כולם מודים שהמיקום של המלון מעולה.ורק בזכות המיקום של המלון הצלחנו בבוקר יום שני להיכנס לדיסנילנד בשעה סבירה ומוקדמת יחסית. הקימה בבוקר הייתה קשה ואיטית (אחרי שהלכנו לישון מאוד מאוחר בלילה שלפני כן), ויצאנו מהמלון רק בסביבות 9:30. דיסני נפתח כבר ב-9:00.


הדקות הראשונות בדיסנילנד היו דקות של הלם. הגודל, המוני האנשים, התפאורה הצבעונית, הצלילים – הכול הימם אותנו, ונדרשו לנו מספר דקות כדי להתאפס. למען האמת זה היה קצת יותר ממספר דקות. בשעות הראשונות שלנו באתר הסתובבנו סביב עצמנו כמו ילד שמשחק "פרה עיוורת". ניסינו להבין איפה אנחנו ולאן כדאי לנו ללכת. בסוף – אחרי 3 סיבובים ב-big thunder runch התאפסנו על עצמנו.



אגב, זו הרכבת שהילדים הצליחו להעלות אותי עליה בערמה. הם הבטיחו שהרכבת בכלל לא מפחידה. פחחחחחחחחח….

למרות העומס של הלוואין, לא נזקקנו ל-fast pass. בשום מתקן לא נאלצנו להמתין יותר מרבע שעה. הכל תיקתק ורץ במהירות.

הפארק כולו היה מקושט לכבוד ההלוואין, וגם היו כמה מתקנים מיוחדים לכבוד החג, כמו הבית המכושף והספייס מאונטן שהציג מפלצות לצד טיסה בין כוכבים.







היה מקסים לראות את האורחים בפארק מחופשים. כמעט כל אדם שני שעבר לידנו לבש תחפושת. כן, גם המבוגרים התחפשו. על כל ילד מחופש היו לפחות 2 הורים מחופשים. והתחפושות שהאנשים לבשו היו מושקעות מאוד. בארץ לא ראינו תחפושות מדהימות כאלה.



בשעה 18:00 נסגר הפארק לטובת מסיבת ההלוואין של מיקי, ואנחנו חצינו את הכביש לקליפורניה אדוונצ'ר. פארק קליפורניה אדוונצ'ר פחות מושקע מהדיסנילנד, אבל נראה שגם בו יש כמה מתקנים שווים. אנחנו הספקנו לטעום רק מ-4. אחד מהמתקנים היה סרט תלת מימד על חיי החרקים. הילדים אומרים שזה אחד מסרטי 3D הכי שווים שהם ראו.



בדרך החוצה מהאתר מצאנו את עצמנו בוהים במופע מזרקות מדהים. מכיוון שהיינו עייפים ברמות מטורפות, חתכנו באמצע המופע (לקול מחאותיה של דנה) ונשבענו לחזור מחר. את הזיקוקים כבר ראינו מהחדר (מיקום מעולה, כבר אמרתי?).

היום השני שלנו בדיסנילנד (יום ג') התחיל ברגל שמאל. הבנים נתקעו במתקן של אינדיאנה ג'ונס ואנחנו חיכינו להם יותר מחצי שעה בחוץ. ככה התבזבז לנו כל הבוקר שהיה אמור להיות מוקדש לסיבוב מהיר במתקנים השווים. הפארק, באופן מפתיע, היה עמוס יותר משהיה אתמול. כנראה בגלל מסה של קבוצות תיירים מיפן. בכל המתקנים השווים נאלצנו להמתין יותר מרבע שעה, ולעיתים אפילו חצי שעה. ההמתנה המתסכלת ביותר הייתה במתקן של רוג'ר ראביט. אחרי עמידה בת חצי שעה בתור, כשממש הגענו לקצה התור וכשבנינו לבין המכוניות עומדים רק 4 אנשים, המתקן נתקע ונסגר. עידו ויאיר נכלאו – שוב – באמצע המתקן. הם יצאו רק לאחר דקות ארוכות, שבמהלכן החזקתי את עצמי בכוח שלא להיכנס בעצמי למתקן ולחפש אותם.



ב-toon town נכנסנו לסיבוב קצר בבית של מיקי מאוס. פתאום ראינו תור ארוך של אנשים. הסקנו שאם כולם ממתינים סימן שיש שם מתקן שווה ברמות. למרבה הבאסה הסתבר שבסופו של התור מחכה לנו רק תמונה עם מיקי מאוס. נחמד, אבל בשביל זה לחכות חצי שעה???



אז חוץ מ-2 מתקנים תקועים ו-2 מתקנים שמלכתחילה היו סגורים לשיפוצים (שודדי הים הקאריביים ביניהם, למרבה הצער), הספקנו עוד המון מתקנים. מכיוון שהבוקר הוקדש ל-fantasyland ול-toon town, רוב המתקנים שהיינו בהם היום התאימו ליעל, אבל עדיין הבנים הצליחו לדגום כמות מרשימה של רכבות הרים.

בשעות אחה"צ עברנו ל"קליפורניה אדוונצ'ר" ושם הבנים החליטו שהם רוצים לעלות על רכבת הרים רצחנית בשם " 'California scremin". מיכה החוויר רק מלראות את הרכבת. ברור קצר העלה שהמפעילים חסרי האחריות מסכימים להעלות את עידו ויאיר לבד על המתקן. אז הפקרנו את הבנים לזרועות המתקן וחיכינו להם למטה. הם חזרו נלהבים ונרגשים. עידו טען שהוא שמע את הביצים של יאיר משקשקות, ויאיר מצדו טען שהוא בכלל לא פחד. כשניסינו למצוא את התמונות של שניהם שצולמו במתקן, מצאנו תמונה שבה רואים את הידיים של עידו ולידו כסא ריק . עידו החליט שהוא רוצה סיבוב נוסף, והפעם עלה לגמרי לבד. התמונה שלו מהסיבוב הזה יצאה ברורה יותר.



מבחינתי, המתקן המפחיד ביותר שעליתי עליו היה הגלגל הענק. בחרנו בתא מתנדנד. אלוהים, איזה פחד. השילוב של הגובה והסיבובים של התא היה מפחיד בצורה קטלנית. נראה לי שבכל החיים שלי לא קראתי לאלוהים בכמות שקראתי לו בתוך התא הזה. כשירדתי מהגלגל, הרגליים רעדו לי. יעל, אגב, נהנתה בטירוף. עם כל סיבוב של התא – בזמן שאני בכיתי וצרחתי – היא צעקה: "נדנדה!"



בשעה 18:30 חזרנו לחדר כדי לנוח, ומפה לשם התרסקנו מעייפות על המיטות ולא הצלחנו לחזור לפארק.

מכיוון שלא מיצינו את דיסני, שנינו את התכניות ובמקום שנסתפק ביומיים דיסני וביום ד' נסע ליוניברסל, החלטנו לנצל את כרטיס שמאפשר לנו 3 ימים בדיסני, ונסע ליוניברסל רק ביום חמישי. זה מקצר את זמן הבילוי המתוכנן בסן דייגו, אבל לפחות נרגיש שמיצינו את דיסנילנד.

טיול בת מצווה לארה"ב - ילדים, אם אתם צריכים להקיא, חכו שנגיע לנוף יפה

האמת היא שכותרת הפוסט הזה הייתה אמורה להיות: " כביש מס' 1", אבל אחרי שעתיים נסיעה על הכביש, כשהמשפט שבכותרת הנוכחית נאמר בפעם החמישית בערך, הבנתי שזה אך ראוי להכתיר את המשפט הזה ככותרת הפוסט שייכתב בסוף היום.

בבוקר עזבנו את המלון הלא כ"כ מוצלח בפסיפיק גרוב. השאיפה הייתה לצאת כמה שיותר מוקדם, כי יום ארוך עמד לפנינו. בפועל לא הצלחנו לצאת לפני 9:00. העצירה הראשונה שלנו הייתה בשמורת הטבע point lobos. זו שמורת מדהימה ביופיה עם דיונות לבנות ונוף צוקים עוצר נשימה. התחלנו את המסלול בתצפית (בעזרת טלסקופ של פקחי השמורה) על אריות הים. למרות הטלסקופ הם עדיין היו רחוקים וקטנים. לאחר מכן הלכנו במסלול הליכה של כ-45 דקות שסיפק נקודות תצפית מצויינות על הנוף המרשים.





סמוך לפוינט לובוס ממוקמת שמורת big sur שקיבלנו עליה המלצות נלהבות. כשהגענו לשמורה הסתבר לנו שהשביל היפה בשמורה – השביל שמוביל למפלים – סגור לשיפוצים. החלטנו ללכת לשביל אחר, שאמור לתת תצפית על המפלים. אחרי הליכה של כמה דקות גילינו שהמסלול לתצפית הוא בעצם מסלול שמטפס בטיפוס די תלול אל ראש ההר. אחרי עוד כמה דקות הגענו למסקנה שאין לנו כוח לטפס לראש ההר. המסלול עצמו מאוד הזכיר מסלולים ביער בישראל (מינוס עצי האורן הנמוכים), וגם מזג האוויר הפך פתאום לישראלי (חם ולח), לכן החלטנו להסתובב ולחזור.



מצאנו בשמורה שולחנות פיקניק נחמדים שיושבים על שפת נחל, והחלטנו לאכול שם ארוחת צהריים.



בשעה 15:15 התחלנו את הנסיעה הארוכה על כביש מס' 1. עוד בשלבי התכנון היה לנו ברור שזאת נסיעה ארוכה עד בלתי אפשרית. ידענו שזה יהיה יום קשה והיה לנו ברור שאנחנו דוחסים לתוכו יותר מדי, אבל היה לנו חשוב להגיע לאנהיים ביום ראשון בלילה ולהתחיל את דיסני ביום שני בבוקר, כדי שהילדים יספיקו להנות מהלוואין בדיסני. לכן דחסנו את כל כביש 1 לנסיעה מטורפת של 6.5 שעות.

הנסיעה לאורך הכביש מדהימה. הכביש אכן יפה כמו שכותבים. ואפילו יותר יפה ממה שכתבו עליו.



באמצע הדרך ראינו מפרץ חניה בצד הכביש שמלא מכוניות עצרו בו. נאמנים לכלל "אם כולם יקפצו מהגג, גם אתם תקפצו?" החלטנו לעצור שם יחד עם כולם. איזה מזל! על החוף, ממש צמוד למפרץ החניה ולשביל ההליכה שיצא ממנו, נחו עשרות פילי ים ואריות ים, ותפסו קצת שמש. הם היו כ"כ קרובים! הכי קרוב שראינו עד כה בטיול.



אחרי בוק שלם שעשינו לפילי הים המשכנו בנסיעה על כביש 1. הפיתולים לא עשו טוב לילדים, והם איימו כמה פעמים להקיא. אנחנו ביקשנו מהם להתחשב ולהקיא רק בנקודות נוף יפות, כדי שלפחות נהנה. בפועל אף אחד לא הקיא.

לאורך כביש 1 עברנו על פני טירת הרסט (רואים אותה מהכביש), על פני סן לואיס אובסיפו (לא ראינו כלום מהעירה) ועל פני הסלע הענק במורו ביי (נראה מדהים, אבל תחנת הכוח שהם תקעו על חוף הים חוסמת את כל התצפית). החלטנו לעצור להתמתחות בעיירה הדנית סלובנג. השעה הייתה כבר 19:00, ומסתבר שבשעה הזו העיירה הזאת הופכת לעיירת רפאים. מקום יפיפה, אבל שומם. הכול סגור. למיכה זה עשה געגועים לאירופה. לי זה עשה געגועים לאוכל.

מסלובנג המשכנו בנסיעה לאנהיים. 3 שעות נסיעה. כמו מרחובות לאילת, רק קצת פחות מונוטוני ומשעמם. הגענו למלון באנהיים בסביבות 22:00 שחוטים מעייפות. דנה, כרגיל, קיטרה על המלון. אז נכון שהחדר קטנטנן יחסית, אבל המחיר היה סביר, והמלון ממוקם ממש מול הכניסה לדיסני. אז, שכולם יסבלו בשקט.

טיול בת מצווה לארה"ב - יום מבוזבז

 את יום שישי התחלנו בביקור ברציף הדייגים הישן במונטריי. אחרי רציף הדייגים המרשים בסן פרנסיסקו, זה של מונטרי מאוד מאכזב.

הצטלמנו על רקע כמה מבנים של מונטריי ההיסטורית. בתמונה כאן, לדוגמה, רואים את מבנה המכס העתיק.

כשמיצינו את רציף הדייגים (וזה היה די מהר) התלבטנו אם להמשיך ל- cannery row או לנסוע לקניות בגילרוי. מיכה הכריע לטובת גילורי, כי הוא רצה נעלי ספורט. איך אמרה ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה"? big mistake. big. hugh. הנסיעה הייתה ארוכה מדי, הילדים היו מעצבנים עד בלתי נסבלים, המחירים היו לחלוטין לא זולים, המבחר לא מרשים. סתם בזבוז זמן ובזבוז יום.

בשעה 16:00 כבר היינו צריכים להתקפל משם כדי להספיק להתארגן לשבת. השלל שלנו מיום הקניות הזה היה כמה נעלי התעמלות. בשביל זה לא היה שווה לנסוע כמעט שעה, ולסבול את הקיטורים והמריבות של הילדים.

קצת לפני שחזרנו למלון עברנו דרך הרבי של חב"ד ולקחנו את ארוחת השבת שהזמנו ממנו. מחיר מטורף לגמרי לארוחה צנועה מאוד. אחרי התארגנות מהירה נכנסה השבת.

ארוחת שישי בערב הייתה די זוועתית. חדר שלנו מסודר בצורה מאוד לא נוחה. אין שולחן נורמלי וכמעט שאין כסאות. יש ספה אחת שמשמשת גם כמיטה לבנים. נאלצנו לסגור את מיטת הספה, ולארגן את הארוחה על שולחן סלון פיצפון. באמצע הארוחה הילדים התפרקו לגמרי, כנראה כתוצאה מיום משעמם במיוחד. אני אחסוך מכם את הפירוט, אבל הארוחה הסתיימה בצרחות הדדיות ובבכי קולקטיבי. היה כיף.

התפילה למחרת התחילה ב-10:00. זה נתן לנו מספיק זמן לקום מאוחר ולצעוד. התפילה הייתה ארוכהההההההה מאוד, מה ששוב גרם לילדים להשתגע מרוב שיעמום. בסוף התפילה שוחחנו קצת עם הרב של חב"ד ולמדנו על החיים התוססים של הקהילה, שמונה (כמה נוח) כ-10 גברים ואישה אחת. חוצמזה גם אכלנו צולנ'ט טעים.

כשהגענו לחדר ארזנו את החלה ואת ארוחת הבשרים הקרים שלנו ויצאנו לכיוון הים. המוטל ממוקם ממש ליד שמורת טבע של דיונות וליד החוף. בשביל ההליכה של השמורה מצאנו ספסל שצופה אל האוקינוס, ועשינו עליו פיקניק. ההליכה בטבע הרגיעה את הבנים, וכשחזרנו למוטל הם רצו להישאר בו ולנוח. לי לא התחשק לשמוע אותם רבים, וגם רציתי לראות את שמורת פרפרי המונרך שסמוכה גם היא למוטל, לכן השארנו אותם לבד בחדר וצעדנו ברביעיה כחצי שעת הליכה לכיוון השמורה. בניגוד למקומות אחרים שבהם ביקרנו, כאן לא גבו כסף בכניסה. הצלחנו לראות כמה פרפרים מנצלים את השעות האחרונות של האור, אבל בעיקר נהנינו מההליכה ברחובות פסיפיק גרוב (עיירה שצמודה למונטריי ושבה ממוקם המוטל שלנו). חזרנו לחדר קצת לפני מוצ"ש, רק כדי לגלות שבזמן העדרנו הבנים לא רצחו אחד את השני, אבל השירותים נסתם ועולה על גדותיו.

טיול בת מצווה לארה"ב - ילדים תראו הנה דלעת

שדה הדלועים הראשון שראינו היה מאוד מרשים. עשרות כדורים כתומים נחים על הקרקע במין אי סדר מאורגן, כשבאמצע יש בובת דחליל חמודה, ועל הגדר שלטים עם קורי עכביש ועטלפים. גם מיכה וגם אני צעקנו לילדים בהתלהבות: "ילדים, תראו הנה דלעת!" אחרי 5-6 שדות כאלה, מצאתי את עצמי קוראת בעייפות לילדים, כמו במין רפלקס מותנה: "ילדים, תראו הנה דלעת…" אז כן, ראינו הרבה דלועים היום. זה יפה מאוד, אבל אם אראה עוד דלעת אחת, אני אפצח אותה בעצמי ואארגן לה חיוך מרושע במיוחד.

בבוקר עזבנו את סן פרנסיסקו בתחושה שלגמרי לא מיצינו אותה.  נסיעה אחרונה על גשר שער הזהב, ואנחנו פונים ליער Muir woods. זה יער שבו יש את עצי הרדווד העתיקים ביותר בארה"ב. חלק מהעצים הם בני למעלה מ-2,000 שנים. למרות העצים הגבוהים , היער לא כ"כ צפוף ומדי פעם חודרות כמה קרני שמש מבעד לענפים ומאירות בצורה מקסימה את השביל. משחקי האור והצל האלה שהשמש והעצים משחקים ביניהם נראים נהדר במציאות, אבל מצטלמים גרוע מאוד. או שאנחנו יצאנו בהירים מדי או שהעצים יצאו כהים מדי.

למרות שהיום היה בהיר עם שמש חמימה, ביער עצמו קפאנו מקור. האף של כולנו נהיה אדום והידיים הרגישו כמו קרחונים. הנייטיבס מישראל הגיעו להלחם בקור עם חולצות טריקו, מעיל דק והמון אמונה בצדקת הדרך. כובעי צמר וכפפות יכלו להועיל קצת יותר…

כשחזרנו לאוטו לקחנו לעצמנו כמה דקות להפשיר, ואח"כ התחלנו לנסוע על כביש 1. היעד המוצהר היה נקודת המיסתורין בסנטה קרוז, אבל כמו תמיד סטינו מהדרך, והפעם לא בגלל טעות ניווט, אלא סתם כי היינו עייפים ולא היה לנו כוח לכביש הארוך.

ירדנו מהכביש בעיירה Half moon bay. בדפים שהכנתי לקראת הטיול כתוב שיש שם מושבת פילי ים ומגדלור יפה. היו לנו כוונות טובות לחפש את האטרקציות המסעירות האלה, אבל יריד דלועים עם מתקני שעשועים לילדים משך את תשומת לבנו. היריד קושט בקישוטי הלוואין והכיל אטרקציות כמו מתנפחים, רכיבה על סוסי פוני, איש שמנפח בלונים בצורות מגניבות תמורת תשלום מופקע ובית מכושף. הבנים התעקשו להיכנס לבית המכושף, אז שלחתי איתם את מיכה. הוא יצא כולו חיוור. מסתבר שתמורת 3$ לאדם, מישהו תפס לו את הרגל. ברררר….

היריד היה מאוד נחמד. למרות שלא היה מדובר באטרקציה תיירותית מסומנת על גבי המפה, הוא נתן לנו להרגיש קצת מהחיים המקומיים. והוא גם סיפק לנו המון הזדמנויות לתמונות שוות.

כשסיימנו לחגוג ביריד היה כבר מאוחר מדי לנסוע לנקודת המסתורין בסנטה קרוז, ולכן בצער רב ויתרנו עליה וכיוונו את ה-GPS ישר למלון במונטריי (פסיפיק גרוב). הדרך למונטריי עברה בחלקו הצפוני של כביש מס' 1 (כביש החוף של קליפורניה). הנסיעה לאורך הים סיפקה לנו המון רגעי "ואוו", וגם המון שדות עם דלועים למכירה. קצת לפני סנטה קרוז עצרנו ליד מגדלור בשם pigeon point. על הסלעים מתחת למגדלור ראינו חבורה של אריות ים יושבת ומשתזפת ברגעים האחרונים של השמש. נוף מדהים!

הדרך מהמגדלור למלון הייתה מלאה בפקקים, אז עצרנו להתרעננות קלה בסניף טארגט שמצאנו על הדרך. פעם ראשונה שלנו בסופר הענק הזה. פירנסנו אותו היטב.

הגענו למלון אחרי 20:00. כולם עייפים ומותשים. המלון פחות טוב מזה שהיה לנו בס"פ, והקיטורים לא פסקו. בהתחלה קיטרו על העדר ארונות, אח"כ על הקושי בפתיחת הספה למיטה, ואז רבו מי ישן עם מי ואיפה, ואז קיטרו על ברז המים באמבטיה (שאגב, גדולה מספיק כדי לשמש מיטה נוספת בחדר) ועל בקבוק השמפו הקטן, ובסוף קינחו בקיטורים על שקעי החשמל. אההההההההההה…. קשה לרצות את כולם.

מחר אנחנו מטיילים במונטריי ומתארגנים לשבת. כבר הזמנתי ארוחה כשרה מבית חב"ד המקומי. בהעדרה של פלטת שבת, ביקשתי ארוחת בשרים קרים. באחס.

שתהיה לכולכם שבת שלום, ונשיקות מאיתנו.

טיול בת מצווה לארה"ב - יום שכולו (גשר ה)זהב

 אתמול ישבנו על ספסל ברציף הדייגים, אכלנו ארוחת בוקר ובהינו בספינות הישנות שעוגנות שם. פתאום נשמעה צפירת אזעקה עולה ויורדת. הסתכלנו משועשעים זה על זה ואמרנו שאין מצב שזו אזעקת טילים, מקסימום אזעקת רעידת אדמה או צונאמי. כמה שניות אחר כך נשמעה הודעה שמדובר רק בתרגיל. חשבתי שאם היינו בארץ כבר הייתי נלחצת. והנה, בצירוף מקרים מוזר, קראנו עכשיו בווי-נט שגם ברחובות הייתה היום אזעקה, אבל בניגוד לאזעקה שלנו ברחובות הייתה אזעקת אמת. הלב איתכם, חברים.

את הבוקר שלנו התחלנו בטיול לפארק שער הזהב. מדובר בפארק גדול עם הרבה גנים ומוזיאונים. בחרנו להתחיל באקדמיה למדעים של ס"פ. ההמלצות השונות שקראנו הבטיחו מוזיאון מדע מדהים לילדים עם פלנטריום. אז אכן היה מדובר במוזיאון מדע נחמד מאוד, אבל לא יותר מזה. היו שם כמה שלדים (שווים) של דינוזאורים ועוד תצוגות טבע סטנדרטיות. לא משהו שהפיל לנו את הלסת. בפלנטריום לא הוצגו הכוכבים, אלא הוקרן סרט על מסך בצורת כיפה. הסרט עסק באופן שבו נוצר היקום (לפי תאוריית המפץ הגדול) ועל הסיכוי להימצאותם של חיים מחוץ לכדור הארץ. הילדים קצת התקשו להבין את האנגלית בסרט (טוב, גם אני…), ובכל מקרה מיצו את החוויה אחרי כמה דקות. היה קצת מאכזב שלא ניצלו את הפלנטריום להצגת כוכבים. בשורה התחתונה, המוזיאון אכן מתאים לילדים, אבל הביקור בו היה מיותר, לאור העובדה שבגלל הזמן שביזבזנו בו כמעט שלא ראינו כלום מהפארק.

כשיצאנו מהמוזיאון התחלנו לטייל בשבילי הפארק המטופחים עד שהגענו לגן התה היפני. הגן מהמם. מלא בפינות מדהימות ביופיין, שכמובן נוצלו לבוק צילומים מלא.

לאחר שסיימנו לטייל בשבילי הגן, הילדים והבטן שלי הודיעו שהם רעבים מאוד. ויתרנו על סיור מקיף יותר בפארק ונסענו לאחד הרחובות הסמוכים לפארק למסעדה סינית צמחונית כשרה בשם שנגרילה. בניגוד לשיפודיית חזן שבה אכלנו אתמול, מסעדת שנגרילה היא מסעדה סינית אמיתית, שבגלל היותה צמחונית זכתה גם בתעודת כשרות. האוכל היה אותנטי וטעים ברובו, והאכילה הייתה חוויה.

אחרי הארוחה רציתי לסוע לתצפית מעל הטווין פיקס, אבל טעות ניווט הובילה אותנו אל חניון (חינם ל-3 שעות) שממנו יצא מסלול הליכה רגלי ששיך ל-golden gate national park. בתחילת המסלול הייתה תצפית מדהימה על הגשר.

 

 

ירידה קצרה במסלול הובילה אותנו אל בקתת חימום שממוקמת ליד המצודה שמתחח לגשר. הבקתה משמשת היום כחנות מזכרות. אנחנו רק 4 ימים בארה"ב, אבל כבר קלטנו שבכל מקום שיש בו ולו תייר אחד, האמריקאים ממקמים בית קפה וחנות מזכרות. לזכותם יאמר שבכל חור הם ממקמים גם שירותים.

עלינו בחזרה בשביל עד לגשר עצמו וטיילנו קצת על הגשר, עד שרעש המכוניות החולפות הציק לעידו.

בדרך חזרה למלון החלטנו להיכנס לסוסוליטו כדי לסמן וי שהיינו בה. השבילים המפותלים של העיירה הזאת היו צרים מדי לטנק שלנו, אז מיהרנו לקצר את הסיור ולחזור לדרך הראשית שמובילה למלון. הרבה מתארים את העיירה כציורית ויפה. אני אסתפק ב-לא רלבנטית לילדים ולמכוניות ענק.

זהו, זה היה היום האחרון שלנו בס"פ. היום אנחנו יוצאים מס"פ לכיוון כביש מס' 1 ומונטריי.

טיול בת מצווה לארה"ב - Belive it or not

היום, במקום שאני אכתוב, יש פוסט אורח של הילדים:

עידו:
יצאנו בבוקר מהמלון לכיוון רציף הדייגים, כדי לבקר במוזיאון ריפלי – believe it or not. במוזיאון היו מוצגים כל מיני דברים מוזרים מכל העולם. לדוגמה, היה שם איש סיני כחול, איש חד-קרן, איש עם שיני קורוקדיל וג'יפ מכרטיסי לוטו.
אחר כך נסעו בקרונית לצ'יינה טאון (הרובע הסיני). טיילנו בין החנויות ואכלנו במסעדה כשרה.
מקווה שאמשיך לעדכן, עידו

דנה:
יצאנו בבוקר אחרי שקמנו מוקדם לפנות בוקר. בדרך ראינו כל מיני דלועים קורי עכביש, עטלפים ודברים אחרים שמסמנים את בוא ליל כל הקדושים. שאני חייבת להודות שזה ממש מגניב לראות איך אנשים משקיעים בקישוטים לליל כל הקדושים (אחרי שאתמול ראיתי בסופר עוגה שעליה יש ציור של דלעת ועטלף במיוחד לליל כל הקדושים)…
הגענו למוזיאון ריפלי – believe it or not. ראינו שם כל מיני מוצגים מגניבים, מסריחים ומוזרים, כמו חיות בתוך כלוב שעושות ריחות, האישה הכי מכוערת בעולם, מתקן שעושה לך סחרחורת ואכ"ח גורם לך לצאת מכוער ומוזר.
לאחר ההתלהבות הרבה מהמוזיאון יצאנו כמו כמעט כל יום לקרוניות היפות והצפופות (שכל פעם מחדש גורמות לי להרגיש כאילו נכנסתי לתוך סין…) ותוך זמן קצר הגענו לצ'יינה טאון שזה בעצם כמה רחובות שבנויים על סגנון סין וחיים בהם סינים אמריקאים (רק שהכול בתוך סן פרנסיסקו). לאחר הליכה ברחובות וטיול בחנויות סיניות הגענו למסעדה בשרית כשרה (וכמובן שהתלהבנו מזה שמדברים במסעדה בעברית וכתוב בעברית) האוכל- ממש טוב! רק שהמחיר היה יייקר…
לאחר ארוחה בשרית ראשונה שלנו מאז שהגענו לפה, המשכנו ללכת בהמשך הצ'יינה טאון, ולאחר שהתחיל להימאס עלינו התחלנו לחזור בחזרה (שוב) בקרונית.
בדרך חזור למלון החלטנו לנסוע על גשר המפרץ (bay bridge), שהוא ארוך יותר מגשר הזהב אבל פחות יפה מגשר הזהב. אחרי שיצאנו מהגשר נסענו דרך העיר שהיא עיר הררית מאוד (אוקלנד).
בסוף היום אבא ואמא גילו שהם איבדו את המצלמה שלהם (שהתקלקלה לנו במהלך הטיול…) ושכנראה הם השאירו אותה בקרונית... אז א-י-ן לנו תמונות מהמוזיאון. אבל אמא אומרת שאפשר למצוא בכל עיר בארה"ב מוזיאון כזה. וכמובן שהמצלמה שלי שהיה בה היום מעט תמונות הצילה את המצב! 

זה הכול להיום… נמשיך לעדכן מחר אחרי יום חוויותי,מהנה, יפה ומרתק נוסף בארה"ב.

יאיר:
אהבתי שכל הרחובות בסן פרנסיסקו היו מלאים בקישוטים של הלוואין (עטלפים, עכבישים, קורי עכביש, דלעת).
היינו היום במוזיאון ריפלי. ראיתי שם רכב שעשוי מכרטיסי לוטו. היה שם מתקן שנראה כמו קליידוסקופ ענק. הרגשנו כאילו אנחנו זזים, אבל לא באמת זזנו. זה היה אשליה אופטית. ראינו שם גם אומנות מקליפות ביצים. למשל, ציור של גשר הזהב על קליפת ביצה. ראינו שם גם תמונה של האיש הכי שעיר בעולם, פסל של האיש הכי גבוה בעולם וסרטון על האיש הכי קטן בעולם. היה מגניב.
אח"כ היינו ברציף הדייגים, וראינו שם אוניות ישנות. ראיתי שם רכב-ספינה. זה רכב שיכול לסוע גם על הכביש וגם לשוט במים.
משם נסענו בקרונית לצ'יינה טאון.
ובסוף היום נסענו על גשר גדול ויפה (אמא אומרת שקראו לו: bay bridge).

טיול בת מצווה לארה"ב - יושבים בסן פרנסיסקו על המים

 אני מניחה שהכותרת של הפוסט לא תזכה בפרס הכותרת המקורית, אבל בתכל'ס זה די מסכם את מה שעשינו היום.

כשיצאנו מהמלון בבוקר היה נראה שתחזית מזג האוויר הכזיבה ושאנחנו עומדים בפני יום מעונן וגשום, אבל מיד כשעברנו את גשר הזהב התבהרו השמים. בסן פרנסיסקו עצמה הייתה רוח קרה (מזל שברגע האחרון חזרתי לחדר להביא מעילים), אבל רוב הזמן הייתה שמש ולא ירדה טיפת גשם.

טעות ניווט בתחילת היום הביאה אותנו לרחוב לומברד, שבו תיכננו לטייל מחר. זרמנו עם השינוי וטיילנו ברחוב המפותל.

בראש הרחוב יש תחנת עצירה של הקרוניות המפורסמות של ס"פ, אז שוב זרמנו עם השינוי ונסענו עם אחת.

כשחזרנו לרכב הופתענו לגלות שקיבלנו קנס. לא בגלל שחנינו במקום אסור ולא בגלל שחרגנו מזמן החניה המותר, אלא בגלל שלא סובבנו את הגלגלים שלנו בזווית של 3 מעלות הצידה. כן, כן, מסתבר שבס"פ יש תקנה שקובעת שרכב שחונה בירידה או בעליה צריך לחנות כשהגלגלים שלו מופנים בזווית של 3 מעלות לכיוון שמאל (כיוון הכביש). ועל זה הם קונסים ב-50$. אם הילדים לא היו קוראים את הבלוג הזה, הייתי מפתחת את הנושא קצת יותר ומביעה את דעתי על המחוקקים בס"פ, על הוריהם ועל הורי הפקח, אבל עזבו.

מרחוב לומברד נסענו לאזור הנמל, למזח 39. קנינו city pass ומיהרנו לנצל אותו ב- aquarium of the bay. נרשמה התלהבות כללית מהכרישים שהתרוצצו לנו מעל הראש. אני התלהבתי דווקא מהמדוזות הצבעוניות. באקווריום יש פינת ליטוף מקורית: לטף כריש. מכיוון שהכריש התעקש לשחות בקרקעית הבריכה הרחק מאצבעות הילדים, הם נאלצו להסתפק ב-bat ray (עידו אומר שבעברית קוראים להם "חתול ים". אני קוראת להם "הדגים עם הכנפיים"). המדריך הסביר לילדים שנוגעים בדגים רק עם האצבע, אבל יעל דחפה למים את כל היד עד המרפק והרטיבה כמעט את כל החולצה. מכיוון שהיה קר בחוץ, הייתי חייבת לרוץ ולחפש לה סווצ'ר חדש ויבש.

כשיצאנו מהאקווריום טיילנו בשדרת החנויות של מזח 39. הכל מאוד יפה, אבל יקררררר. חוץ מהסווצ'ר ליעל, לא קנינו שם כלום.

הלכנו לראות את אריות הים, שהם בעצם האטרקציה המרכזית של המזח (אם מתעלמים משלל החנויות ומסעדות מאכלי הים שיש שם). למרבה האכזבה היו על המזח אריות ים בודדים, וגם הם שכבו כמו בטטות ולא עשו כלום.

ה-city pass שרכשנו הוביל אותנו לאטרקציה הבאה של מזח 39: שיט מתחת לגשר הזהב ומסביב לאלקטרז. היה קר מאוד, אבל יפה. גשר הזהב מאוד מרשים מלמטה (בעצם גם מלמעלה…). הילדים הוקסמו מאלקטרז, ואני הצטערתי שהחלטנו לוותר על רכישת כרטיסים לאי.

אחרי השייט החלטנו ללכת לכיוון רציף הדייגים. הג'ט לג התחיל לתת בנו אותותיו, והילדים (בעיקר עידו) טרחו ליידע אותנו כל חצי דקה שמשעמם להם. כשכבר החלטנו להסתובב ולחזור לרכב, הם התבייתו על rain forest cafe – בית קפה (וחנות) שמעוצב כיער גשם, כולל מפלים, גשרים ודגמי חיות בגודל (כמעט) אמיתי. בילנו שם עד שנגמרו לנו הבטריות במצלמה.

בדרך חזרה לאוטו עברנו ליד מוזיאון השעווה ומוזיאון Ripley – Believe it or not. הילדים רצו להיכנס, אבל כולם כבר היו גמורים מעייפות, אז הבטחנו להם לחזור מחר.

היום הראשון בס"פ הסתיים קצת מוקדם משתכננו, אבל היה מהנה.