שייט מסביב לאי הבריטי

 

כבר כמה שנים בעלי מנסה לשכנע אותי שנצא לשייט ואני מסרבת בטענה שאני אמות שם משעמום וארגיש כלואה. אבל הקיץ בשלו התנאים והסכמתי להתפשר ולהסכים לשייט. בחרנו באוניית "ריגל פרינסס" שעליה צולמה הסידרה "ספינת האהבה" בשנות ה-80. והם לחלוטין עפים על המיתוג הזה.

הריגל פרינסס היא אונייה שמתאימה בעיקר למבוגרים. יש בה אטרקציות לילדים, אבל זה לא הצד החזק שלה. רוב הפעילויות והמופעים מותאמים לאנשים מבוגרים יותר. בהתאם, רוב מבלי האונייה היו בני 65 ומעלה. מצד אחד, זה הבטיח שייט שקט, רגוע ונטול צעקות של ילדים. מצד שני, בת ה-16 הורידה את ממוצע הגילאים בצורה דרמטית, אבל בעיקר השתעממה למוות.

קיבלנו חדר עם מרפסת בקומה D, שזה לגמרי באמצע האונייה. לא גבוה מדי (מתחת לחדר האוכל והבריכה) ולא נמוך מדי (עם צוות העובדים והמנועים). בחדר היו 2 מיטות מבוגרים וספה שכל ערב נפתחה למיטה לבת ה-16. החדר לא היה קלסטרופובי, אבל לא ממש הייתה לנו פרטיות.

האנייה עצמה ענקית! יש בה 11 קומות. הקומה הרביעית היא קומת הכניסה. שם נמצא "הלובי" של האנייה. אפשר לשבת שם במהלך היום והלילה, לשמוע מוזיקה, ולאכול בבית קפה או בגלידריה או בפיצריה שיש שם. באותה קומה יש גם 2 מסעדות פנסי.

בקומה העליונה יש בריכה עם בר, דוכן פיצה, דוכן המבורגרים ודוכן גלידה. באותה קומה יש גם את חדר האוכל הסטנדרטי, שלמעשה פתוח כמעט מסביב לשעון. מ-6:30 בבוקר ועד 10:30 יש ארוחת בוקר. מ-10:30 ועד 17:30 יש ארוחת צהריים ומ-17:30 ועד 22:00 יש ארוחת ערב. כמובן שאם רעבים מעבר לשעות האלה, יש גם שירות חדרים מאוד יעיל. בכללי, אין מצב להישאר רעבים באונייה הזאת. והשירות של אנשי הצוות היה מעל ומעבר.

הבריכות, הג'קוזי והמסך שעליו הוקרנו סרטים לאורך היום

אבל בואו נתחיל מההתחלה...

יום ראשון

אחרי סופ"ש ארוך (ומיותר) בלונדון, עלינו ביום ראשון בבוקר על רכבת מלונדון לסאות'האמפטון. הנסיעה ארכה כשעה וחצי, שבמהלכה היינו צריכים לוודא שאנחנו על הקרונות הנכונים שמגיעים לסאות'האמפטון כי מסתבר שבאיזו תחנה הרכבת מתפצלת לשניים ורק חצי ממנה ממשיך ליעד.

מהתחנה בסאות'האמפטון לקחנו אוטובוס שעצר ליד הדירה שהזמנתי לנו שם. הגענו לפני שעת הצ'ק אין ובעל הדירה היה מאוד נחמד ואיפשר לנו להיכנס מוקדם יותר. בכללי, זאת הייתה דירה נהדרת ומאוד נוחה לשהות.

סאות'האמפטון עצמה מאוד משעממת לטיול. יש את מרכז העיר עם כמה מבנים עתיקים, אבל בעיקר המון פאבים. ליד הנמל יש קניון ענק בשם Westquay והוא היה היעד העיקרי שלנו. 

בכללי, סאות'האמפטון אוהבת ללכת לישון מוקדם. הקניון נסגר ב-17:30 והמסעדות במרכז העיר נסגרו בסביבות 20:00-21:00. אל תבנו על ארוחת ערב מאוחרת. 

יום שני

היום זה היום! הזמנתי מונית שתיקח אותנו ואת שלל המזוודות שלנו מהדירה אל הנמל (נסיעה של רבע שעה). הציעו לנו להתייצב כמה שיותר מוקדם כדי לעלות ראשונים על האונייה, אז הגענו כבר ב-9. העלייה לאונייה התחילה ב-10. ברגע שבו הטעינו את המזוודות שלנו לאונייה, חזרנו לקניון להשלמת קניות. בעלי העדיף להישאר ליד האונייה ולעלות בין הראשונים. הוא שלח לנו תמונות של האנייה (ריקה) בזמן שאנחנו פירקנו את המדפים בחנויות הקניון.

באזור 11:00 חזרנו לאונייה לצ'ק אין. הכניסו אותנו להאנגר ענק, נתנו לנו מספר ואמרו לנו לשבת ולהמתין. כל כמה דקות קראו לקבוצת מספרים אחרת, שניגשה לדלפק להרשם ולקבל מדליון. המדליון הוא המפתח להכול באונייה. זו שרשרת עם צ'יפ מגנטי שאיתו פותחים את דלת החדר, איתו משלמים, איתו מאתרים אחד את השני באנייה ואיתו יורדים מהאונייה וחוזרים אליה. 

אחרי הרישום עברנו בדיקה בטחונית, ואז סופסוף נכנסנו לאנייה. פייר, היה מרשים! לובי כניסה עם תקרה גבוהה ושנדליר, וכריכים חינם.

לובי הכניסה

עד לקבלת החדר עשינו סיבוב באנייה וסימנו לעצמנו את כל המקומות השווים שצריך לחזור אליהם. בסביבות השעה 16:00 עלינו לסיפון הבריכה וצפינו בהפלגה (ובהופעה גרועה למדי).

יום שלישי

הלילה הראשון באנייה עבר בשלום. האנייה קצת היטלטלה, אבל אף אחד מאיתנו לא חטף מחלת ים. בכל מקרה התעוררנו לבוקר בהיר שבו האנייה עגנה בנמל Ringaskiddy באי Cork באירלנד.

בכל עגינה כזאת יש 8-9 שעות חופשיות לטייל באזור. בתכנון הטיול כדאי להחליט אם מתניידים באופן עצמאי מהנמל (בתחב"צ או במונית או ברכב שכור) או מצטרפים לסיור. באופן כללי, הסיורים של האנייה הכי יקרים, אבל אין בהם לחץ לחזור בזמן לאנייה כי האנייה תחכה להם גם במקרה של בלת"ם.

בנמל Ringaskiddy יש מוניות ויש קו אוטובוס שמגיע למרכז העיר Cork. אנחנו העדפנו לקחת סיור מאורגן (שהוזמן דרך האתר Get Your Guide וסופק על ידי חברת Paddywagon). 

הסיור אסף אותנו מהנמל בשעה 8:00 בבוקר (כן, כן, קמנו ממש מוקדם). עלינו על אוטובוס מלא באנשים זרים (רובם אמריקאים) שהדבר היחיד שמשותף לנו ולהם זה השייט באניית Regal Princess והעובדה שבחרנו שלא לשלם הון על הסיור מטעם האנייה. 

היעד הראשון בסיור היה טירת בלארני. מדובר בטירה יפיפייה שטובלת בהמון ירוק אירי. 

מה שהפך את הטירה הזאת לאטרקציה תיירותית מפורסמת, זו אבן קדושה שנמצאת בראש הטירה שנהג לנשק אותה למזל טוב, כשאתם שוכבים על הגב ומטים את הראש לאחור. כנראה שהמזל הטוב שהאבן הזאת מביאה זאת העובדה שכ"כ הרבה קשישים מצליחים לקום בלי גב תפוס מהתנוחה הזאת.

 התור לנישוק האבן

ככה נישקו את האבן בעבר

לאיריים - שידועים בביקורת שלהם על הקולניאליזם הישראלי - אין שום בעיה לטעון שהאבן הקדושה הזאת היא האבן שעליה ישן יעקב (אבינו!) במהלך החלום שלו על הסולם. ויש להם אפילו סיפור מוזר על איך האבן הכבדה הזאת הגיע מבית אל לאירלנד.

בנוסף לטקס נישוק האבן, ניתן לצפות מהטירה בנוף הירוק שמסביב.

למרגלות הטירה יש גינה של צמחי רעל, שלמרבה הצער לא כ"כ מתוחזקת.

כאילו, איפה המריחואנה פה?

בשטח הטירה נמצא גם גן שרכים, עם צמחייה עבותה ועשירה שמזכירה נופים מעידן היורה (או לפחות את הסט של פארק היורה).

ביציאה מגן השרכים נתקלנו בבית יפיפה שככל הנראה משמש מקום מגורים (פלוס מוזיאון, אבל לא נכנסנו).

משם המשכנו לעבר ה-Druid's Circle, מעגל אבנים עתיק, מסתורי ויפיפה שמוקדש לשבע האחיות. חשבתי שזה קשור למבנה הכוכבים של הפליאדות (כמובן, שקראתי יותר מדי ספרי לוסינדה ריילי לאחרונה), אבל לפי השלט במקום מסתבר שהשם קשור לאגדה אירית עתיקה על מלך שיצא לקרב עם שבע בנותיו ושני בניו. למרות שניצחו בקרב, שני הבנים נהרגו. בדרכו חזרה מהקרב, עבר המלך במעגל האבנים הקדוש שעמד שם כבר אלפי שנים. מתוך צער הורה המלך להפיל שתיים מתשע האבנים שעמדו במעגל כדי להנציח את בניו. שבע האבנים שנותרו ניצבות עד היום לזכר האחיות.

כנהוג בטיולים עם מדריך, סיימנו את הסיור בטירה בחנות המזכרות שבה שם המדריך מקנה הנחה (לנו) ובונוס שמן (לו).

היעד הבא שלנו הוא עיירת דייגים בשם קינסייל שמוגדרת כבירת הקולינריה  של אירלנד. כנראה שעולם הקולינריה האירי די אומלל אם זו הבירה. לא התכוונו לאכול שם, אבל היה נראה שחוץ מכמה דוכני פיש אנד צ'יפס ומסעדת דגים פלצנית, אין שם הרבה אפשרויות.

העיירה עצמה נחמדה , אבל בעיקר מיותרת לביקור, לאור העובדה שכל חנות שנייה הציגה פלייר תמיכה במצעד "שלום" למען פלסטין. יאללה ביי.

אמממ... טוב... ביי
שהאוכל הזוועתי שלכם יתקע לכם בגרון

נסיעה ארוכה וחוזרים לאונייה בזמן. כשהאניה מפליגה מהנמל, אפשר לראות את העיר מכיוון הים, וזה אחד המראות היותר מיוחדים שיש.

יום רביעי

האונייה עגנה בבוקר בנמל Holyhead שבווילס. המסודרים מבין הנוסעים הספיקו לרכוש סיור מאורגן בצפון ויילס. אלה שנזכרו ברגע האחרון - כמונו - נאלצו להסתדר עם מה שיש ל-Holyhead להציע. ולמרבה הצער זה לא הרבה. 

האטרקציה המרכזית של המקום היא מגדלור מקסים בשם South Stack או הליכה רגועה על שובר הגלים שיוצא מהיבשה לתוך הים. מכיוון ששובר הגלים היה ממש קרוב והמגדלור ממש רחוק, כמובן שהחלטנו לטייל במגדלור. ומכיוון שאנחנו ביום של החלטות לא מוצלחות, אז כמובן שהחלטנו להגיע לשם ברגל ולא במונית, כי שעתיים הליכה קטן עלינו. 
אז צעדנו...

וצעדנו...

וצעדנו...

ואפילו למדנו קצת וולשית בדרך...

ובסוף הגענו!

המגדלור יפיפיה, אבל כדי להגיע אליו נדרש מסלול נוסף שלא חשבנו שיהיה לנו זמן לעשות. אם היינו מגיעים עם מונית אל מרכז המבקרים ולא היינו מבזבזים את הזמן על הליכה סתמית, היינו מספיקים לרדת למגדלור עצמו ולא להסתפק בצפייה מרחוק. אבל על טעויות משלמים. לפחות הצלחנו לראות מרבדים מרשימים של שיחי אברש ליד מרכז המבקרים.

קצת אחרי שהגענו למגדלור התחיל לרדת גשם, והבנו שלא תהיה ברירה ונהיה חייבים למצוא מונית שתחזיר אותנו לנמל. באנגלית מקרטעת פניתי למישהו בחוץ שהיה נראה שמבין עניין ושאלתי אותו אם יש לו מספר טלפון של חברת מוניות שאוכל להזמין ממנה מונית לחזור. ניהלנו שיחה נעימה מאוד ובסופה הוא הציע לתת לנו טרמפ לנמל. בדרך התעניינתי בכל מיני דברים שרק יהודים מסוגלים להתעניין בהם, כמו: האם יש פרנסה באזור, במה עובדים התושבים, ואיך מתפרנסים בחודשי החורף כשאין תיירות.

הגענו לנמל מוקדם מהמתוכנן ואחת מסירות השאטל (שמובילות מהאונייה לנמל) בדיוק יצאה, כך שהייתה לנו לפחות חצי שעה להרוג. בעלי החליט לצעוד לכיוון איזו טירה עתיקה שראה מרחוק והבת שלי ואני החלטנו לצעוד למרכז העיירה לכיוון חנויות מזכרות.

זה מה שבעלי ראה

זה מה שאנחנו ראינו
מסתבר שהוא שחקן כדורגל וולשי ידוע

בשעות אחה"צ חזרנו לאנייה לארוחת צהריים ולמנוחה. האנייה עזבה את נמל הוליהד, ושוב צילמנו את החוף מכיוון הים.

יום חמישי

היום האנייה עוגנת בנמל בלפסט, והפעם הזמנתי סיור מסודר, ולכן צריך לצאת מהאנייה מוקדם.
את שני הסיורים שעשינו הזמנתי דרך אתר Get Your Guide שהיה מאוד נוח לשימוש ומאוד אמין מבחינת המידע שנתן. עם זאת, הסיור בבלפסט היה פחות מוצלח מהסיור באי קורק. גם כי המדריך איחר, וגם כי הוא התייחס ברומנטיזציית יתר למחתרת האירית ולקרב שלה בשלטון הבריטי תוך התעלמות ממעשי הטרור שנעשו. יש לי תחושה שאם היינו מגלים לו שאנחנו מישראל, לא היינו זוכים לחיבוק.
בכל מקרה, היעד הראשון בסיור היה בית העירייה של בלפסט, שם שמענו קצת על ההיסטוריה של העיר ועל הסכסוך בין הקתולים לפרוטסטנטים. הבניין עצמו יפיפיה (בסגנון נאו-ברוק, אם זה רלבנטי למישהו) ויש בתוכו ויטראזים ותערוכות שונות. לנו נתן זמן קצר להתרשם מהמבנה, כך שלא הספקנו לראות שום תערוכה, אבל כן הספקנו לראות חלק מהויטראזים שעל חלונות המבנה.

בחצר בית הערייה יש גן (גינה קטנה) המוקדש לזכר קורבנות הטיטאניק. לאורך כל השייט שלנו, נתקלנו בהמון איזכורים לטיטאניק (לא משהו שבא לך להיזכר בו כשאתה שט על אנייה...) מכיוון שהטיטאניק יצאה מנמל סאות'האמפטון, העלתה נוסעים בנמל קורק ושטה בחלק מהמסלול שאנחנו שטנו בו. הסיבה שגם בבלפסט הצדיעו לאנייה (למעט הרצון שלהם להתמסכן ולהיות חלק מהאסון) היא שרבים מעובדי האנייה היו אירים מבלפסט, ובנוסף האנייה נבנתה במספנות בלפסט.

במהלך הנסיעה ברחובות בלפסט שמענו עוד על חלוקת העיר בין הפרוטסטנטים לקתולים באמצעות גדרות תיל שבשלב מאוחר יותר הוחלפו בקירות לבנים. לאחר חתימת הסכם השלום בצפון אירלנד הפכו קירות אלה למייצגי אומנות רחוב וגרפיטי, והם אחת האטרקציות המרכזיות בבלפסט. הקירות בצד הקתולי מוקדשים בחלקם לציורים המתעדים אזורי סכסוך וקרבות ברחבי העולם. באופן לא מפתיע, נכון לקיץ 2025 הם היו מלאים בציורים של עזתיים סובלים ובתעמולה פרו-פלסטינית. 

בצד הפרוטסטנטי חלק מהקירות פתוחים לקישקושי הציבור, ולכן ירדנו מהאוטובוס כדי לצלם ולקשקש.

קירות השלום בבלפסט

וכמובן שגם לפה הגיע הסכסוך שלנו

סיימנו את חלק הסיור שהוקדש לבלפסט (שלא נכנסה לרשימת הערים שבא לי לבקר בהן מתישהו בעתיד בצורה יסודית יותר) ויצאנו מהעיר לכיוון קו החוף אל עבר צוקי הענק (או סוללת הענק. תלוי איך אתם מתרגמים: Giant's Causeway). 

אחרי כשעה של נסיעה בנוף ירוק מהמם הגענו אל טירת דנלוס (Dunluce) היושבת ממש על קצה הצוק. לא נכנסנו אל הטירה אלא הסתפקנו בצילומים מרחוק.

משם נסענו אל סוללת הענק - שורות של כ-40,000 עמודי בזלת משושים העמודים צמוד זה לזה ויוצרים מראה מרשים ומיוחד, במיוחד על רקע הים מסביב.

זה אחד המקומות היפים ביותר שיצא לי להיות בהם ואתר שמומלץ לא לפספס אם אתם מגיעים לצפון אירלנד.

מסוללת הענק נסענו לבושימלס, אל מזקקת הוויסקי המפורסמת, שלטענת המדריך היא הוותיקה ביותר בעולם. נראה לי שהסקוטים יחלקו עליו. 

במזקקה יש אפשרות לרכוש בקבוקי ויסקי בהון עתק או לשבת ולטעום ויסקי. בסיור הקצר שערכנו לא הצלחנו להתרשם ממש מהמזקקה או מתהליך הייצור שלה. אבל טעמנו ויסקי!

האתר האחרון בסיור הוא ה-Dark Hedges שהיה חלק מסט הצילומים של הסידרה משחקי הכס. מכיוון שלא צפינו בסדרה, לא היה לנו מושג במה מדובר והלכנו אחרי כולם לשדרת עצים נחמדה שכמוה ראינו מלא בטיולים בעבר. אחרי צעידה הלוך וחזור עדיין לא הבנו מהם אותם Hedges. חיפוש קצר בגוגל לימד אותנו שהאטרקציה הייתה אותה שדרת עצים שבה צעדנו. העצים הצפופים יצרו מעין מנהרה מעל הכביש, והיוו רקע לאיזו סצנה מדממת בסידרה.

כן, זה כל הסיפור...

אחה"צ חזרנו מותשים לאנייה. זה היה סיור עמוס מאוד עם המון נקודות עצירה. בסך הכול קיבלנו תמורה מלאה לסכום ששילמנו על הסיור, אבל אם אגיע שוב לאזור, אוותר על בלפסט ואתמקד רק בטבע הירוק והמדהים שמחוץ לעיר.

שישי-שבת

יום שישי היה יום ים. האנייה לא עגנה בשום נמל אלא שטה ליעד הבא. ניצלנו את היום להנות מכל מה שיש לאנייה להציע ובעיקר לנוח.

בשעות אחה"צ הצטרפנו לטקס שבת שהאנייה ארגנה. הם ארגנו יין, חלות, כיפות, תפילות מודפסות ובעיקר אולם. הם לא אירגנו חזן. אל תשאלו איך, אבל יצא שאני שרתי סולו שלום עליכם ואשת חיל. מישהו אחר קידש. זאת הייתה הזדמנות להרגיש קצת שבת ובעיקר לראות עוד יהודים (ואפילו כמה ישראלים).

בשבת האנייה עגנה בנמל גלזגו. לא ירדנו מהאנייה, גם בגלל שבת וגם כי הייתי חולה.

יום ראשון

האנייה עוגנת היום בנמל קירקוול שנמצא באי אורקני (Orkney). נמל קירקוול מפעיל שאטלים חינם אל מרכז התחבורה של קירקוול ומשם אפשר לקחת תחב"צ לאן שצריך, ולכן לא חיפשתי סיורים באי.

האטרקציות המרכזית של האי הן מעגלי אבנים פרהיסטוריים בשם טבעת ברודגר (Ring of Brodgar) וסטנדינג סטונס של סטנס (Standing Stones of Stenness). ממרכז התחבורה של קירקוול יש אוטובוס תיירים פתוח שלוקח לשני האתרים האלה ומאפשר כחצי שעה טיול בכל אתר. אחלה דיל, לא? מסתבר שיוצא רק אוטובוס אחד וברגע שכל המקומות שבו נתפסים, לא מוכרים יותר כרטיסים. כל החרוצים שקמו מוקדם ועמדו שעה בתור לאוטובוס הצליחו להשיג כרטיסים. והאופטימים שלקחו את הזמן והגיעו בערך רבע שעה לפני מועד יציאת האוטובוס, נשארו ללא מקום.

הליכה ברגל לא הייתה רלבנטית הפעם, כי שני האתרים מאוד מרוחקים. האופציות הרלבנטיות היו לקחת מונית, לקחת אוטובוס ציבורי שעוצר גם בתחנות אחרות ולא מחכה באתר עד שנסיים לצלם או לרכב על אופניים. וכמובן ששוב בחרנו באופציה הכי מאתגרת פיזית: אופניים.

האופניים ששכרנו היו שילוב מאוד לא נוח בין אופניים חשמליים לאופניים מכאניים (כלומר, אופניים רגילים). בזמן שאני ציפיתי שהמנוע החשמלי של האופניים ישא אותי לאורך שבילי קירקוול, האופניים ציפו שאני אעבוד קשה ואפדל כדי שהם יזוזו. אחרי 10 דקות התייאשתי, והודעתי שאני מחזירה את האופניים ומעדיפה להמשיך ברגל או פשוט להתפגר על ספסל עד שבעלי והבת שלי יחזרו ממסע האופניים שלהם.

ביליתי 2 דקות על הספסל והגעתי למסקנה שמשעמם לי, אז החלטתי לאזור אומץ ולנסוע בתחב"צ לטבעת ברודגר. בשל תדירות האוטובוסים הנמוכה, היה סיכון מסויים שאם אפספס את האוטובוס חזרה, לא אספיק לחזור לפני שהאנייה עוזבת את הנמל. אבל השיעמום הכריע.

לאחר נסיעה בת 45 דקות הגעתי לטבעת ברודגר. האם היא הייתה שווה את המאמץ? בעיני, לגמרי כן. המקום מיוחד ויפיפה, אבל סיבוב של 10 דקות וכמה תמונות אח"כ כבר הייתי בצד השני של הכביש מחכה לאוטובוס חזור.

למרבה המזל האוטובוס חזור הסכים להעלות אותי עליו למרות שהיה עמוס בנוסעים. כמה תחנות אח"כ הנהג החליט שהאוטובוס מלא מדי ולא הסכים לאסוף נוסעים נוספים. הגעתי לקירקוול בזמן והתאחדתי עם בעלי ועם הבת שלי.

מסתבר שאחרי שעה של רכיבה, כשהם עדיין רחוקים מטבעת ברודגר, הם התייאשו והחליטו לחזור. הם נהנו מאוד מהרכיבה אבל לא ראו את מעגל האבנים המיוחד. מצד שני, הם ראו את קתדרלת סנט מגנוס המקומית ומלא כבשים.

מדגם מייצג של כבשים

הקתדרלה

יום שני

אחרי יום שהרגיש קצת מבוזבז החלטנו לנצל היטב את יום העגינה האחרון שלנו באדינבורו. הדרך מהנמל (שב-Queensferry) לעיר כללה שייט בשאטלים ימיים שעברו מתחת לגשר פורת' (Forth) המפורסם - גשר מאסיבי בעל צבע אדום בוהק שמהווה אתר מורשת של אונסק"ו - ולאחר מכן נסיעה של כחצי שעה באוטובוס ציבורי (קו X99) בעלות סבירה ביותר של 15 פאונד לאדם.

הטיול שלנו באדינבורו התמקד בעיקר בהליכה לאורך ה-Royal Mile. מדובר ברחוב שאורכו כמייל, המחבר בין ארמון הולירוד (מקום המגורים הרשמי של משפחת המלוכה הבריטית בסקוטלנד) לטירת אדינבורו. הרחוב הזה הוא הלב התיירותי של העיר. 

לא נכנסנו לאף מקום (למעט פרימרק ו-H&M) אלא פשוט נהננו ללכת לאורך הרחוב וברחובות סמוכים ולצלם כמעט כל בניין שני. האווירה ברחוב הייתה נהדרת, למרות העובדה שהמקום מאוד תיירותי ולחלוטין לא אותנטי.

הטירה מרחוק

קתדרלת סנט גיליס

לאורך הרחוב נתקלנו בהופעות שונות שהוסיפו לאווירה

וכמובן שלא פיספסנו את Victoria st שמעריצי הארי פוטר בטוחים שהיווה את ההשראה לסמטת דיאגון שבספרים (ולכן היום הוא עמוס בחנויות מזכרות של הסידרה).

הרחוב במבט מלמעלה

החנויות הצבעוניות

הרחוב מלמטה

התור בכניסה לטירה היא מאוד ארוך ולכן החלטנו לוותר על כניסה לטירה, אבל הבטחנו לעצמנו שמתישהו נחזור לאדינבורו ולא נוותר על הטירה.

בסך הכול הטיול באדינבורו הרגיש כמו לצעוד בתפאורה של סרט דיסני. העיר באמת יפיפייה (לפחות האזור התיירותי שלה).

אחרי יום ארוך ומהנה באדינבורו, חזרנו אחה"צ לאנייה.

נשאר לנו עוד יום ים אחד (יום שלישי), ואז ביום רביעי, ממש על הבוקר, עגנו שוב בנמל סאות'המפטון ועזבנו את האנייה בצער רב.

מנמל בסאות'המפטון לקחנו מונית לשדה התעופה בלוטון (משם חזרה הטיסה שלנו). זה אמנם עלה הון, אבל לא היה לנו כוח להסתבך עם התחבורה הציבורית (שדרשה מונית מהנמל לתחנה המרכזית, משם רכבת ללוטון ואז אוטובוס לנמל התעופה). 

מכל הנהגים שבעולם יצא לנו לפול על אחד ששמח לספר לי שהוא ביקר בישראל באל-אקצה. אני כמובן עניתי לו ששם דווקא עוד לא יצא לי להיות. קולונליסטית פח.

לסיכום: זו הייתה חווית שייט חיובית מאוד. האנייה גדולה ומאוד כייפית, הן מבחינת האווירה, הן מבחינת הניקיון והן מבחינת האוכל (שאמנם היה מוגבל מבחינתנו, אבל בכל זאת התרשמנו). העצירה בנמלים מאפשרת לטעום מהמון מקומות, אבל הכול הוא בבחינת טעימה, לא מעבר לזה. לא מדובר בטיול של ממש. זו חוויה אחרת מזו שאנחנו רגילים אליה בטיולים העצמאיים שלנו, אבל חוויה שבהחלט מתחשק לנו לחזור עליה. עם זאת, בשייט הבא אשקיע יותר בהזמנת סיורים מראש, כי זאת הדרך הכי טובה למקסם את זמן השהות באתרים השונים שלאורך מסלול השייט.