האמת היא שכותרת הפוסט הזה הייתה אמורה להיות: " כביש מס' 1", אבל אחרי שעתיים נסיעה על הכביש, כשהמשפט שבכותרת הנוכחית נאמר בפעם החמישית בערך, הבנתי שזה אך ראוי להכתיר את המשפט הזה ככותרת הפוסט שייכתב בסוף היום.
בבוקר עזבנו את המלון הלא כ"כ מוצלח בפסיפיק גרוב. השאיפה הייתה לצאת כמה שיותר מוקדם, כי יום ארוך עמד לפנינו. בפועל לא הצלחנו לצאת לפני 9:00. העצירה הראשונה שלנו הייתה בשמורת הטבע point lobos. זו שמורת מדהימה ביופיה עם דיונות לבנות ונוף צוקים עוצר נשימה. התחלנו את המסלול בתצפית (בעזרת טלסקופ של פקחי השמורה) על אריות הים. למרות הטלסקופ הם עדיין היו רחוקים וקטנים. לאחר מכן הלכנו במסלול הליכה של כ-45 דקות שסיפק נקודות תצפית מצויינות על הנוף המרשים.
סמוך לפוינט לובוס ממוקמת שמורת big sur שקיבלנו עליה המלצות נלהבות. כשהגענו לשמורה הסתבר לנו שהשביל היפה בשמורה – השביל שמוביל למפלים – סגור לשיפוצים. החלטנו ללכת לשביל אחר, שאמור לתת תצפית על המפלים. אחרי הליכה של כמה דקות גילינו שהמסלול לתצפית הוא בעצם מסלול שמטפס בטיפוס די תלול אל ראש ההר. אחרי עוד כמה דקות הגענו למסקנה שאין לנו כוח לטפס לראש ההר. המסלול עצמו מאוד הזכיר מסלולים ביער בישראל (מינוס עצי האורן הנמוכים), וגם מזג האוויר הפך פתאום לישראלי (חם ולח), לכן החלטנו להסתובב ולחזור.
מצאנו בשמורה שולחנות פיקניק נחמדים שיושבים על שפת נחל, והחלטנו לאכול שם ארוחת צהריים.
בשעה 15:15 התחלנו את הנסיעה הארוכה על כביש מס' 1. עוד בשלבי התכנון היה לנו ברור שזאת נסיעה ארוכה עד בלתי אפשרית. ידענו שזה יהיה יום קשה והיה לנו ברור שאנחנו דוחסים לתוכו יותר מדי, אבל היה לנו חשוב להגיע לאנהיים ביום ראשון בלילה ולהתחיל את דיסני ביום שני בבוקר, כדי שהילדים יספיקו להנות מהלוואין בדיסני. לכן דחסנו את כל כביש 1 לנסיעה מטורפת של 6.5 שעות.
הנסיעה לאורך הכביש מדהימה. הכביש אכן יפה כמו שכותבים. ואפילו יותר יפה ממה שכתבו עליו.
באמצע הדרך ראינו מפרץ חניה בצד הכביש שמלא מכוניות עצרו בו. נאמנים לכלל "אם כולם יקפצו מהגג, גם אתם תקפצו?" החלטנו לעצור שם יחד עם כולם. איזה מזל! על החוף, ממש צמוד למפרץ החניה ולשביל ההליכה שיצא ממנו, נחו עשרות פילי ים ואריות ים, ותפסו קצת שמש. הם היו כ"כ קרובים! הכי קרוב שראינו עד כה בטיול.
אחרי בוק שלם שעשינו לפילי הים המשכנו בנסיעה על כביש 1. הפיתולים לא עשו טוב לילדים, והם איימו כמה פעמים להקיא. אנחנו ביקשנו מהם להתחשב ולהקיא רק בנקודות נוף יפות, כדי שלפחות נהנה. בפועל אף אחד לא הקיא.
לאורך כביש 1 עברנו על פני טירת הרסט (רואים אותה מהכביש), על פני סן לואיס אובסיפו (לא ראינו כלום מהעירה) ועל פני הסלע הענק במורו ביי (נראה מדהים, אבל תחנת הכוח שהם תקעו על חוף הים חוסמת את כל התצפית). החלטנו לעצור להתמתחות בעיירה הדנית סלובנג. השעה הייתה כבר 19:00, ומסתבר שבשעה הזו העיירה הזאת הופכת לעיירת רפאים. מקום יפיפה, אבל שומם. הכול סגור. למיכה זה עשה געגועים לאירופה. לי זה עשה געגועים לאוכל.
מסלובנג המשכנו בנסיעה לאנהיים. 3 שעות נסיעה. כמו מרחובות לאילת, רק קצת פחות מונוטוני ומשעמם. הגענו למלון באנהיים בסביבות 22:00 שחוטים מעייפות. דנה, כרגיל, קיטרה על המלון. אז נכון שהחדר קטנטנן יחסית, אבל המחיר היה סביר, והמלון ממוקם ממש מול הכניסה לדיסני. אז, שכולם יסבלו בשקט.
