חופשה משפחתית קייצית בנורמנדי ופריז

שדות חציר בנורמנדי, הצהוב שלט גם בשולי הדרכים בשל הבצורת

נורמנדי היא לא היעד השכיח לטיולי משפחות, אבל ממזמן רצינו להגיע לשם, והחלטנו "להמתיק את הגלולה" עבור הילדים בכך שנשלב אותה עם פריז. 

הטיול מתאים בעיקר לילדים בוגרים, אוהבי טבע ונופים, שמסוגלים לשבת באוטו בנסיעה ארוכה ושלא צריכים אטרקציות מטורפות על בסיס יומי. בעיני הטיול שעשינו פחות יתאים למשפחות עם  ילדים צעירים.

נחתנו בשדה תעופה שארל דה גול קצת אחרי 1 בלילה וחיפשנו את השאטל שיביא אותנו מטרמינל 2 (שם נחתנו) אל המלון שלנו - ibis Styles Paris Charles de Gaulle Airport - בטרמינל 3. למרבה הצער, בין השעות 1:00 ל-4:00 השאטל לא עובד, מה שהשאיר לנו 3 ברירות: א. לחכות עד השעה 4:00. ב. ללכת ברגל 4.5 ק"מ עם 2 מזוודות ו-2 ילדים עייפים.  ג. להזמין מונית למלון. כמובן שהאופציה של המונית היא האופציה ההגיונית והפשוטה ביותר. או ככה לפחות חשבנו... מסתבר שנהגי המוניות בשדה התעופה לא ממש שמחים לוותר על נסיעה לפריז (במחיר פיקס של 53€ ) ולקחת במקום נוסעים לטרמינל 3. רק אחרי שהבטחנו לשלם לנהג המונית סכום מופרך וגבוה מהנדרש, מצאנו אחד שהסכים לקחת אותנו.
הגענו למלון ממש מאוחר וגילינו שלא נותנים לנו את החדרים שהזמנו אלא חדרים קטנים יותר ופחות נוחים. אחרי ויכוח מייגע בחצי אנגלית וחצי גוגל טרנסלייט, נכנסנו לחדרים הפחות מוצלחים והלכנו לישון כשלמחרת יש לנו יום עמוס.

הסיבה ללינה בשדה התעופה לא הייתה רק בגלל שנחתנו באמצע הלילה, אלא בעיקר קרבתו של שדה התעופה לפארק אסטריקס - היעד הראשון שלנו בטיול. בדיעבד, בהתחשב ברמת העייפות שלנו, היה עדיף לשמור את אסטריקס ליום האחרון של הטיול ולישון בשדה התעופה לקראת ההמראה חזרה לישראל.

יום שלישי - 9/8 - פארק אסטריקס

היתרון היחיד שיש למלון איביס סטייל ב-CDG (מעבר לעיצוב הצעיר ונטול הארונות שלו) זה שממש מפתח המלון יוצא שאטל (בתשלום) לאסטריקס. כמובן שגיליתי את העובדה הזאת אחרי שכבר שכרנו רכב ליום של אסטריקס, אז לא יצא לנו להנות מיתרונות המלון, אבל כן יצא לנו להגיע עם רכב לאסטריקס, שזה היה דווקא די נח.

את הכרטיסים לפארק קניתי דרך האתר הרשמי. כרטיס לתאריך ספציפי (בלי יכולת לשנות) עלה (נכון לאוגוסט 2022) 47€. לא קנינו אופציה של קיצור תורים (fast pass) כי למרות העומס של אמצע אוגוסט, התורים לא היו מטורפים (למעט תור אחד של למעלה משעה לרכבת ההרים מעץ, שגמר את בעלי ואת הבת שלי).

בחרנו באסטריקס ולא ביורודיסני, בגלל שלל רכבות ההרים שבו - מכל סוג, מכל חומר ובכל קומבינציה אפשרית  של לופים והיפוכים - ובגלל העובדה שהוא פחות תיירותי ועמוס מיורודיסני. די צדקנו בשתי ההערכות האלה, אבל העובדה שהאתר פחות תיירותי משמעותה שכולו מתנהל בצרפתית. כולל השלטים, כולל הכריזה, כולל השפה המדוברת של העובדים, כולל הכל. זה לא הפריע להנאה, אבל זה הפך את הבילוי במקום לפחות יעיל ומתוקתק.

הפארק עצמו יפיפיה. מאוד מושקע ומתוחזק. מאוד מאוד נקי (דבר שממש לא מובן מאליו בהתחשב בהמוני האנשים שהיו שם). יש מלא אפשרויות אוכל לאנשים שאינם שומרי כשרות ומוכנים לפתוח את הארנק. מים, למרבה הצער, עולים הון (2.90€ בכל הפארק), אז כדאי שתביאו איתכם כמה שיותר. ממילא זה לא יספיק, אבל לפחות תצמצמו את הנזק.

בעיני, הפארק מושלם לילדים מתבגרים חובבי אקסטרים. גם ילדים קטנים ימצאו מה לעשות פה, אבל הם פחות יהנו בהשוואה ליורודיסני.

המתקנים שהילדים הספיקו:

• Trace du Hourra - סוג של מזחלת הרים כייפית (עם לופים כמובן).
• הכסאות המעופפים - מתקן שהבת שלי אוהבת במיוחד וסרבה להחמיץ.
• L'OXYGÉNARIUM - אבובים אבל באקסטרים. הילדים הצליחו לשכנע אותי לעלות על המתקן ושרדתי, אז זה לגמרי מתקן לכל המשפחה, אבל קצת יותר אקסטרימי מהאבובים בסופרלנד.
• OzIris - אחת מרכבות ההרים היותר מטורפות שיצא לילדים שלי לעשות.
• GOUDURIX - עוד רכבת הרים מטורפת עם 7 לופים.
• ספינת פיראטים ככה בקטנה כדי להרגע.
• ROMUS ET RAPIDUS - אבובים לא מפחידים (בדיוק כמו בסופרלנד).
• Thunder 2 Zeus - רכבת הרים מעץ, עם תור מטורף שחיסלה את כולנו וגרמה לנו להחליט שהגיע הזמן לחזור למלון.

OzIris 

OzIris 

GOUDURIX 

Thunder 2 Zeus

יום רביעי - 10/8 - נוסעים לנורמנדי

בדרך מפריז לנורמנדי עצרנו בבית של מונה בכפר ז'יברני. זו סוג של "עצירת חובה" שמופיעה בכל תיאור טיול שקראתי, והאמת שלגמרי בצדק. המקום יפיפה ומומלץ שלא לפספס אותו.

הצייר, מונה, שכר את הבית בשנת 1883 והחל לטפח סביבו גנים בסגנון אנגלי עם בריכת חבצלות. הגן היווה השראה לרבים מציוריו של מונה. בשנת 1890 הצליח מונה לרכוש את הבית וחי בו עד מותו. היום המקום משמש מוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו של מונה. הביקור במקום כולל הן את הגנים הפוטוגנים והיפיפיים והן את הבית עצמו. 

למרות עומס המבקרים במקום, הגנים משרים שלווה ונעימים לטיול. 

מומלץ לקנות כרטיסים מראש. אפשר לעשות את זה גם מהדרך אם לא בא לכם להתחייב על שעת כניסה (למרות שאף אחד לא הסתכל על השעה שאליה הזמנו). התור לרכישת כרטיסים במקום היה מטורף! ואילו עם הכרטיסים שהזמנתי מראש, נכנסנו במהירות ללא שום תור.

זה הבית עצמו. נטול מזגן... שמו כמה מאווררים, אבל זה ממש לא דיגדג.
וכן, אתם בהחלט רואים בתמונה תור של אנשים להיכנס לבית. המקום פופולרי מאוד באוגוסט.

איזה מטבח מהמם!

אחרי הביקור בגנים, בבית ובחנות מזכרות ממוזגת חלקית (מצאתי שם נקודה מושלמת שבה הצ'ילר היכה בדיוק עלי. אף אחד לא הבין מה העניין הרב שאני מגלה בסטנד עם מפיות, אבל מה אכפת לי!) יצאנו להסתובב קצת בכפר עצמו. אולי הייתי מתלהבת יותר אם לא הייתי נוזלת מחום, אבל היה לי מאוד חם. אחרי הגנים המדהימים של מונה, הכפר עצמו פחות הלהיב אותנו.

הנסיעה מפריז לנורמנדי לא כזאת ארוכה (עניין של שעתיים - שעתיים וחצי), ואפשר להסתפק רק בעצירה בז'יברני ולמשוך עד נורמנדי. אבל ראיתי המלצה על ביקור בכפר בשם Lyons-la-Foret. אמנם ההמלצה הייתה מסוייגת ונכתב שזו ממש לא עצירת חובה, אבל באותה נשימה מכתב שמדובר בכפר החבר באגודת הכפרים היפים בצרפת. זה הספיק לי כדי להתעקש לבקר שם. לצערי, ההתעקשות שלי לא השתלמה. הכפר מנומנם. חביב אבל לא יותר מזה. לא שווה עצירה.

אבל לפחות יצאה לי משם תמונה יפה

היעד הבא היא רואן, עיר הבירה המחוזית. ברואן היתה כלואה ז'אן ד'ארק שטענה ששמעה קולות שהודיעו לה שהיא נבחרה לשחרר את ארצה מהכיבוש האנגלי. היא נכלאה והועלתה למוקד.

התחלנו את הטיול מכיכר השוק הישן - Place du Vieux Marché (ושם גם מצאנו חניה מקורה במחיר סביר). במרכז הכיכר יש צלב גדול לזכרה של ז'אן ד'ארק. בכיכר עצמה יש הרבה בתי קפה ומסעדות. 

לכיכר יש ארכיטקטורה מעניינת

משם הלכנו דרך מדרחוב גרו אורלוג (Rue du Gros Horloge) לכיוון השעון מהמאה ה-14, שהינו שעון הרחוב העתיק בעולם. המדרחוב יפיפה, מלא בחנויות ובבתי עץ מקסימים. אבל היתרון הגדול ביותר שלו היה אוויר המזגנים שנשב מפתחי החנויות אל הרחוב וקצת צינן את חום הגוף שלנו (כמובן שבסוף נשברנו, בחרנו בחנות עם המזגן הכי שווה ונכנסנו אליה). 

Gros-Horloge

בתי עץ וחנויות

מהמדרחוב מגיעים לקתדרלת נוטרדם של רואן (Cathédrale Notre-Dame de Rouen). 

יש אנשים שמקדישים לרואן - ובצדק - יום שלם, אבל מכיוון שהיו לנו בתכנון מספיק (ויש שיאמרו אפילו יותר מדי) ערים ציוריות ותיירותיות עם מבנים מרשימים, הסתפקנו בטעימה קצרה ותכליתית.

מרואן נסענו למקום הלינה שלנו בדוביל. ישנו בדירה נהדרת במרכז התיירותי של דוביל (Appartement au cœur de Deauville), ממש קרוב לחוף הים. המיקום היה מושלם. מתחת לדירה הייתה מסעדה כשרה, בלונז'רי וסופרמרקט קרפור עם מחלקה שלמה של מוצרים כשרים. מעולם לא היה לנו נח כ"כ להסתדר עם כשרות בטיול לחו"ל. יותר מזה, בעל הדירה הציג לנו מיוזמתו את מפתח שבת של הדירה, בלי שעוד אפילו הספקנו לבקש. בכלל, דוביל הייתה מלאה ביהודים דתיים שלא פחדו להסתובב ברחוב עם ציציות וכיפות. כולם, אגב, צרפתים מבטן ומלידה ובקושי דוברי עברית. בשלב מסויים הגעתי למסקנה שהיהודים הצרפתים שומרים את קיומה של דוביל בסוד מהישראלים כדי שאלה לא יגיעו בהמוניהם ויהרסו להם את הכיף, אחרת אין שום הסבר למה דוביל אינה על מפת הטיולים של שומרי כשרות.

הנוף מחלון הדירה

הכיכר מתחת לדירה

יום חמישי - 11/8 - הצוקים

נורמנדי נושקת לחופי תעלת לאמנש שבין צרפת לאנגליה. בזכות המיקום שלה היא נהנית משלל עיירות דייגים (או עיירות שהיו בעבר עיירות דייגים והיום הן עיירות תיירותיות עם מלא מסעדות דגים) וכן מ-2 תופעות טבע יחודיות: גאות ושפל משמעותיים וצוקים מהממים. 

היעד העיקרי שלנו היום היא אטרטה (Étretat) שהחוף שלה הוא ההמשך הגיאולוגי הישיר של צוקי Dover הלבנים בחוף האנגלי. הצוקים כאן הם הצוקים המפורסמים ביותר בצרפת. 

בדרך לאטרטה עוברים דרך גשר נורמנדי. מדובר בגשר מיתרים, הגשר התלוי הארוך ביותר בצרפת. ארכו 2,143 מטר והוא מתנשא לגובה 214 מטר מעל פני המים. הנסיעה בגשר היא בתשלום, כך שאם תסמנו בוויז לדלג על כבישי אגרה, לא בטוח שתגיעו אליו.

יש אפשרות לחנות בצד הדרך ולעלות על הגשר ברגל (או באופניים), אבל גם בנסיעה ברכב ניתן להתלהב מיופיו וגודלו של הגשר (אם כי, קצת קשה לצלם...).

צולם מחלון הרכב תוך כדי נסיעה

הנסיעה מדוביל לאטרטה היא כשעה וחצי. כיוונתי את הוויז לכנסייה Chapelle Notre-Dame-de-la-Garde שממנה יש תצפית טובה אל הצוקים, אבל עד שהגענו לאטרטה כל העיר הייתה פקק אחד גדול. לא הצלחנו להגיע אל הכנסייה וגם לא הצלחנו למצוא מקום חנייה בעיר עצמה. נזכרנו שראינו בדרך לאטרטה מלא מוזרים שחנו בצדי הדרך בכניסה לעיר והבנו שזו כנראה החנייה היחידה שנשיג, אז חתכנו בחזרה לכניסה, והחנינו רחוקקקקקקק בצד הדרך. היתרון: החנייה הייתה בחינם.

חונים עם כולם בצד הדרך
ממש ליד התמרור שאוסר חנייה...

לאחר צעידה ארוכה (כאילו, באמת ארוכה!) הגענו אל חוף הים וראינו את הצוקים מקו החוף

מהטיילת שלאורך החוף עלינו ברגל אל Chapelle Notre-Dame-de-la-Garde. כשמגיעים אל ראש הגבעה שבה נמצאת הכנסייה, נפרש מולנו נוף עוצר נשימה של הים והצוקים.

הכנסייה מצד שמאל, הצוקים מצד ימין, והתמונה מפספסת להעביר את הרוח הנהדרת שריעננה אותנו והורידה את טמפ' הגוף

הרוח הנעימה שנשבה שם והנוף המדהים, גרמו לנו לשבת על הצוק ופשוט לבהות בשקט דקות ארוכות.

על אותה גבעה שבה נמצאת הכנסייה והתצפית לצוקים נמצאים גם הגנים של אטרטה - Jardins d'Étretat. הכניסה לגנים לא זולה, אבל בפנים יש קסם של שיחים מעוצבים, יצירות אומנות מעניינות והמון ירוק ושלווה. הביקור בגנים מתאים מאוד למתבגרים, מכיוון שכל פינה בגנים האלה צועקת: "סטורי לאינסטגרם".

אחרי שסיימנו לצלם את הגנים מכל כיוון, ירדנו מהגבעה וחזרנו אל החוף. עשינו בונדינג עם השחפים הזוועתיים (שהעירו אותנו כל בוקר בשעות לא סבירות!) וחזרנו לרכב.

זאת לא בובה אלא חיה אמיתית ומרושעת

בדרך חזרה מאטרטה לדוביל עצרנו ב-Le Havre, עיר נמל אפורה ולא מעניינת, אבל יש בה אטרקציה חשובה אחת לבני נוער: קניון ענק מלא במותגים ובפריימרק.

אחרי שהעמסנו את הבגאז' (מילה צרפתית, אגב!) בקניות, עצרנו בעיירת הדייגים הונפלר. אם לא היינו מעוכים ועייפים מהקניות אולי היינו מקדישים לעיירה המקסימה הזאת קצת יותר זמן ולא מסתפקים בסיור קצרצר באזור הנמל וסיבוב על גלגל ענק מקומי.

מצד שמאל של התמונה רואים גם את גלגל הענק וגם את גשר נורמנדי

המרינה של הונפלר

אחרי ארוחת ערב בדירה, יצאנו לסיבוב קצר בדוביל שהסתיים בצפייה בשקיעה בחוף הים המקסים של דוביל.

שקיעה נוגה

יש להם איזה קטע עם סוסים בדוביל. יש מגרש מירוצים בעיר ומשחקי פולו. כל בוקר וערב עוברים סוסים במרכז העיר במעין טיזינג לתיירים, וממרכז העיר הם מגיעים גם לחוף הים.

לאורך כל חוף הים בדוביל ישנם תאי הלבשה כאלה. במקור התאים נבנו לטובת כוכבי קולנוע שבאו לנפוש בדוביל. על כל תא כתבו את השם של הכוכב שמשתמש בו. בפועל לא נראה לי שיש כוכב קולנוע אחד שאי פעם השתמש בהם. בטח לא בשנים האחרונות. בכל מקרה, התאים האלה הפכו ל"שדרת הכוכבים" של דוביל. נחמד לעבור שם ולראות שמות מוכרים.

יום שישי - 12/8 - חופי הנחיתה

היום הוקדש לחופי הנחיתה ול-D-DAY, הפלישה של בנות הברית לצרפת הכבושה ונקודת המפנה במלחמת העולם השנייה. 

אחרי נסיעה של שעה וקצת מדוביל הגענו לארמאנש, כפר מנומנם שהפך למקום מרכזי בפלישה לנורמנדי ובזכותה הוא מתפרנס היום. לצורך הפלישה נדרשו בעלות הברית להביא לחופי נורמנדי ציוד כבד ולא רק חיל רגלים (או צנחנים). הנחת היסוד הייתה שהצבא הגרמני שומר בשמירה כבדה על הנמלים הקיימים בנורמנדי, ולכן עלה רעיון להקים נמל ארעי באמצעות גרירת קוביות בטון מבריטניה. החופים השטוחים של ארמאנש נמצאו כמתאימים ביותר להקמת הנמל הזה.

ארמאנש 360 היא נקודת התחלה מצויינת לסיור בעקבות הפלישה לנורמנדי. מדובר בסרט המוקרן על מסכים מרובים (ב-360 מעלות), המתאר את מבצע הפלישה (ה- D-day ) ואת ניצחון בעלות הברית. רוב הסרט הוא ללא מילים או טקסט, ולכן יכול להתאים גם לילדים שאינם דוברי/קוראי אנגלית, אבל מדובר בסרט שלא חוסך בזוועות המלחמה ומהסיבה הזו הוא פחות מתאים לילדים קטנים (לדעתי). בכל מקרה, זה סרט מאוד מרשים וחזק שמתקצר בכמה דקות את כל קרבות הפלישה לנורמנדי. מאוד מומלץ לתחילתו של יום בנושא.

מארמאנש 360 ירדנו אל חוף הים של ארמאנש וראינו את קוביות הבטון ששימשו כנמל. ממש על החוף יש את מוזיאון הנחיתה שויתרנו עליו (אנחנו פחות מחבבים מוזיאונים). אזור החוף מלא בחנויות מזכרות שמוכרות בעיקר מזכרות צבאיות, אז אם חפצה נפשכם בסכין קומנדו או בחולצת צבא ממותגת של בעלות הברית - זה המקום!

פסלים ליד ארמאנש 360

תצפית על הכפר אראמנש מהגבעה שעליה ארמאנש 360

קוביות הבטון שהיו חלק מהנמל בארמאנש

התחנה הבאה שלנו היא הסוללה הגרמנית ליד הכפר לונג סור מר. מדובר בסוללת תותחים גרמנית שהייתה חלק מה"חומה האטלנטית" שהקים היטלר כדי להגן מפני תקיפה של בעלות הברית מהים. הגרמנים, שתמיד היו ידועים ביעילותם וביסודיותם, בנו שם בונקרים מבטון ששרדו בשלמותם עד היום.

האמת שהמקום די משעמם. אולי ילדים ממש קטנים שפיספסו את גבעת התחמושת יהנו ממנו, אבל מבחינתי זה היה "בואו נסמן וי ונזוז". חוץ מהערכה רבה למי שהצליח לבנות מבנה ששורד כ"כ הרבה שנים, לא מצאתי במקום שום דבר שהיה שווה ביקור.

בונקר ותותח - נוף שכיח באתר

צולם מתוך אחד הבונקרים הקדמיים, שקרובים לחוף הים. מה שגורם לי לחשוב שלשמור במקום הזה לא היה כזה דבר גרוע

נסיעה של כרבע שעה מלונג סור מר מביאה אותנו לבית הקברות האמריקאי בחוף אומהה. המקום עוצר נשימה ומעורר כבוד. קודם כל, לראות את כל אלפי הצלבים (ומגני דוד) פרושים על פני שטח כ"כ גדול, ממחיש יותר מהכל את המחיר שאנשים שילמו על החירות שאנחנו נהנים ממנה היום, ואת האומץ של החיילים והמנהיגים להקריב הכל למען החירות הזאת. אבל מעבר להבנה של מחיר המלחמה, האסתטיקה של המקום מדהימה. 

בריכת הזכרון

 

יש לא מעט מגני דוד בין כל הצלבים. לחלקם אי אפשר לגשת (מתחו חבלים), אבל לזה הצלחנו לגשת, ולאחר מאמץ גם הצלחנו למצוא במקום המצוחצח הזה אבן להניח על המצבה.

החנייה במקום חינמית. אפשר להיכנס ישר למתחם בית הקברות, ואפשר לעבור דרך המוזיאון. בכניסה למוזיאון ישנן בדיקות בטחוניות. במוזיאון עצמו יש תצוגה של חיי החיילים במהלך הקרבות, מדים, כלי אוכל וכד', בנוסף יש אולם קולנוע המציג סרטונים שונים על הפלישה. 

התוכנית שלי הייתה לנסוע לפוינט דו הוק לאחר הביקור בבית הקברות. במקום התרחש קרב עקוב מדם שבמהלכו החיילים האמריקאים טיפסו על הצוקים בעוד הגרמנים ירו עליהם מלמעלה. היום אפשר לראות במקום את הצוקים עליהם טיפסו החיילים ואת המכתשים שהשאירו הפצצות. אבל יום שישי היום, והשבת בפתח. היינו צריכים לחזור לדוביל, לקנות אוכל לשבת (רמז: מי שרוצה לקנות סלטים מהמדף הכשר ונקניקים פרוסים - כדאי שיגיע ביום חמישי או בשישי בבוקר ולא בשישי לפני שבת...) וגם לבשל לשבת. אז חתכנו אחרי הביקור בבית הקברות וחזרנו לדירה להתארגן לשבת.

יום ראשון - 14/8 - מון סן מישל

שבת עברה עלינו בנעימים. דוביל באמת הייתה בחירה נהדרת להתמקם בה בנורמנדי ובעיקר בשבת. אמנם היה יכול להיות יותר נחמד אם היה מזגן בדירה (כאילו, באמת, מה נסגר היעדר המזגנים בחבל הארץ הזו???) אבל באופן מפתיע הצלחנו לשרוד את החום. ישנו עד מאוחר, טיילנו בעיר, הזענו ברמות קיצוניות, חזרנו להתקלח ולישון, ואז הלכנו לים והתמקמנו שם עד שהשמש שקעה.

חוף הים של דוביל מהמם! הייתה בו כמו מטורפת של אנשים ובכל זאת לא היה צפוף, בעיקר בזכות השפל שגרם לרצועת החוף לגדול עוד ועוד ועוד. היה נדמה שאנחנו צועדים נצח מהכניסה לחוף ועד שהגענו למים. המים עצמם קרירים מאוד בהשוואה למי הים התיכון.

ביום ראשון בבוקר נפרדנו מהדירה הנוחה בדוביל (כבר ציינתי שהיו שם מכונת כביסה ומייבש?), ושמנו פעמינו לכיוון מון סן מישל. 

טבלאות הגאות והשפל שבדקתי, הראו שהימים שבת וראשון הם הימים שבהם עוצמת הגאות והשפל היא המקסימלית ביותר (כלומר, ההפרש הדרמטי ביותר בין גאות לשפל). הטבלאות גם מראות את השעה שבה השפל או הגאות מגיעים לשיא. ההמלצה היא להגיע שעתיים לפני הגאות, כדי לראות את הקסם קורה. אבל אני יכולה לומר לכם שגם אם מגיעים רבע שעה לפני, זה עדיין מהמם ומטורף.

מכיוון ששיא השפל ביום ראשון היה אמור להתרחש בשעה 16:45 החלטנו לעצור קודם בעיר דינאן שתוארה כ"עיר שמחזירה את המטייל לימי הביניים". מה אומר לכם, נחמדה. לא בטוחה שהייתי נוסעת אליה במיוחד, אבל אם אתם באזור ומחפשים עצירה, זו אופציה לא רעה. העיר אמנם לא החזירה אותי לימי הביניים, אבל כן חביבה לטיול.

יש שערים

ויש חומה

ויש אפילו טירה שעולה המון כסף להיכנס אליה, אבל הצלחנו לעקוץ להם את השירותים בלי תשלום

אבל תעזבו את דינאן, אם יש מקום שלוקח את הקטע של אווירת ימי ביניים לקצה מטורף, זה מון סן מישל. איזה מקום מדהים! אני חושבת שמכל המקומות שטיילתי בהם, האי סן מישל נכנס בקלות לטופ 5. מקום שכולו ואוו אחד גדול. מהרגע שרואים אותו באופק ועד הרגע שעוזבים אותו כשהרגלים מדשגשות במים שמקיפים את האי בשיא הגאות.

הגענו לסן מישל בשיא השפל. כשנכנסנו בדיוק יצאו כל האנשים שהגיעו בזמן (כלומר שעתיים לפני השפל) כדי לראות את המים נסוגים. הצפיפות הייתה ממש מפחידה, אבל אז לאט לאט רוב האנשים נעלמו והכל נהיה שפוי יותר.

היו כמה אנשים אמיצים שהורידו נעלים וצעדו על הבוץ מסביב לאי. התלבטנו לגבי זה ובסוף בהכרעת רוב (4 נגד 0 בעד) החלטנו לוותר.

"בצאת ישראל ממצרים..."

אני חושבת שהשאירו את הסירה הזאת שם בכוונה רק כדי שאפשר יהיה לצלם תמונות פוטוגניות

לדוגמה...

עלינו וירדנו במלא מדרגות וצילמנו מלא תמונות

תמונה מדגמית של המדרגות

כשנמאס לנו, נפרדנו מהאי והבטחנו לשוב בגאות.

כמה מנהלות בקטנה: את הרכב משאירים במגרשי החניה הענקיים שנמצאים בכניסה לאי. אי אפשר לפספס אותם ואי אפשר להתקדם עם הרכב מעבר למגרשי החנייה. החניה היא בתשלום (מופקע לטעמי). התשלום הוא יומי (אבל מוגבל לכניסה יומית אחת. כלומר, נכנסת ויצאתם? תשלמו פעמיים). כניסה לאחר השעה 19:00 היא בתעריף מוזל. מהכניסה יוצאים שאטלים בשיטה של מלא וסע. בשעות העומס השאטלים מגיעים בזה אחר זה והתור רץ. בשעות האחרות השאטלים איטיים יותר. 

לשאטלים יש 3 תחנות: אחת במתחם המלונות בכניסה לאי, השנייה בכניסה לגשר אל האי, השלישית בסוף הגשר אל האי. אפשר לרדת בתחנה השנייה של השאטל וללכת על הגשר לכיוון האי. זו הליכה של כק"מ וחצי והנוף מהמם. אנחנו עשינו את זה דווקא בחזור כי התייאשנו לחכות לשאטל.

כדי שנוכל לחזור לאי גם בגאות, בחרנו לישון בדירה שקרובה לסן מישל (L'Aurore de la Baie) בכפר בשם Huisnes-sur-Mer (כ-10 דק' נסיעה מסן מישל). הדירה הייתה מצויינת, מרווחת ונקייה. בחוץ יש סוס ותרנגולות לחובבי הז'אנר. האוויר הכללית הייתה כפרית ופסטורלית. מאוד נהננו.

בערב בעלי ואני חזרנו לראות את הגאות באי. הילדים היו עייפים והעדיפו לראות את האי מרחוק (ניתן לראות אותו מהכביש בכניסה לדירה).

תמונה שהבן שלי צילם מהדירה באמצעות רחפן

האי בזמן הגאות והשקיעה

יום שני - 15/8 - נוסעים לפריז 

ניצלנו את הקירבה למון סן מישל כדי לחזור לשם בפעם האחרונה בבוקר, כדי שגם הילדים יוכלו לראות את האי בגאות.

לאחר מכן התחלנו בנסיעה הארוכה (כמעט 4 שעות) לפריז. משכנו את כל הנסיעה בלי עצירות, למעט אחת באזור Parking באמצע הדרך לארוחת צהרים מאולתרת. 

החזרנו את הרכב בשדה התעופה בפריז (CDG), ולקחנו מונית משדה התעופה למלון. אני יודעת שיש המון המלצות ברשתות החברתיות על חברות הסעה כאלה ואחרות (בעיקר של ישראלים לשעבר), אבל באמת שאין צורך בזה. שירות המוניות משדה התעופה עובד מעולה. התור רץ במהירות. הסדרנים שם מתקתקים מונית אחרי מונית. והמחיר של המוניות לפריז קבוע וידוע. אם אתם צריכים מונית למקום אחר (כמו לדוגמה לטרמינל 3) זה כבר סיפור אחר.

המלון שלנו בפריז היה Hotel Park Lane. בדיעבד אולי הייתי בוחרת מלון אחר. חשבתי שהמיקום מעולה (ליד השאנז אליזה וגלרי ל'אפייט) אבל בפועל היינו צריכים תחב"צ לכל מקום שנסענו אליו. אמנם הייתה תחנת מטרו במרחק 2 דק' הליכה מהמלון, אבל כמעט כל נסיעה שלנו בפריז הייתה של 20 דק' ויותר, והיה נראה שאנחנו מבזבזים המון זמן במעברי המטרו. התמקדתי כ"כ בתכנון החלק של נורמנדי, שהזנחתי לגמרי את החלק של פריז. אמנם קבעתי סיור בעיר וקניתי כרטיסים לאייפל, אבל מעבר לזה לא תיכננתי שום דבר. את המחיר שילמנו גם בנסיעות המרובות וגם כשקנינו כרטיס יקר מדי לתחב"צ. אם הייתי מתכננת כמו שצריך, הייתי מגלה שיש אופציות זולות יותר מלקנות כרטיס נייר ל-3 ימים.

הגענו למלון בשעות אחה"צ, ואחרי שהתמקמנו יצאנו לסיבוב ראשוני בפריז. מכיוון שאנחנו לא אוהבים מוזיאונים, החלטנו להסתפק ב-City Sightseeing מבלי להיכנס לאתרים.

התחלנו את הסיור שלנו בספיגת תרבות בלובר. האמת שמאוד רציתי להזמין סיור בעברית שסוקר את היצירות המפורסמות ביותר של הלובר, אבל הסיור לא היה זמין בימים שהיינו בפריז. אז הסתפקנו בתמונות עם הפרמידה ועם שער הניצחון הקטן.

מלא אנשים, וכולם החליטו להיכנס לי לתמונה

משם הלכנו לאורך גני טולירי עד לכיכר הקונקורד.

מכיכר הקונקורד הלכנו לאורך השאנז אליזה לכיוון שער הניצחון. נהננו מההצצה לחנויות היוקרה. בדרך ראינו חנות pop up של סידרת הטלוויזיה Stranger Things. הכניסה לחנות היא רק באמצעות הרשמה מראש. מכיוון שלא נשארו מקומות פנויים לערב, הזמנו כניסה למחר.

התכנון היה לעלות על שער הנצחון, אבל בשלב הזה כבר היינו כולנו מעולפים ברעב וחיפשנו מסעדה כשרה לאכול בה. ברשימות שלי הופיעה מסעדה כשרה בשם "כבוד" ממש בסמוך לשאנז אליזה. הבעיה שלפי גוגל המסעדה הייתה סגורה לרגל הווקאנס. אז נאלצנו ללכת למסעדה השנייה הקרובה ביותר (שהייתה במרחק של 500 מטר), מסעדה בשם המבטיח קוקוריקו.

מבטיחים שנחזור שבעים

לא ארחיב יותר מדי על המסעדה וגם לא אתן לינק לאתר שלה, כי האוכל שם היה יקר ולא טעים. כשאתם מגיעים למסעדה בשם "קוקוריקו" אתם מניחים שלפחות מנת העוף תהיה מוצלחת, אבל לא. קיבלתי חזה עוף יבש ולצדו כוסית רוטב קטנטנה שבתוכה היה מרק עוף(!). כנראה שהמרק הזה נועד להחזיר לחות לחזה היבש, אבל התוצאה הייתה סתם מגעילה ולא כ"כ אכילה. כולנו הסכמנו שזו הייתה חוויה מיותרת ולא טעימה (גם אלה שהזמינו סטייק והמבורגר).

חזרנו אל שער הניצחון על מנת לעלות עליו לתצפית.

המדרגות הלוליניות בעלייה לשער הניצחון

התמונה הכי טובה של האייפל שהצלחנו לצלם, מבעד לראשי הזוגות שחיכו לצלם סלפי עם האייפל המנצנץ ברקע.

משער הניצחון חזרנו למלון גמורים מעייפות אחרי יום מאוד ארוך.

יום שלישי - 16/8 - פריז

את היום השני שלנו בפריז התחלנו בסיור מודרך של אירופה הצעירה. הסיור התחיל ממרכז פומפידו, שם קיבלנו הסבר על אומנות הרחוב בפריז, ובעיקר על האומן שידוע בכינוי "ספייס אינווידר", אח"כ ראינו דוגמאות לבנייה גותית, ותוך כדי הסיור גם למדנו על ההיסטוריה של פריז (וצרפת). הסיור מותאם לילדים ולבני נוער, אם כי לדעתי ילדים מגיל 12 ומעלה ימצאו בו יותר עניין מאשר הילדים הצעירים. 

בעיני ההסבר על אומנות הרחוב היה מעולה, וגרם לנו לבחון את העיר בצורה אחרת לגמרי, כאשר אנחנו כל הזמן מחפשים את העבודות המסתתרות של האמנים שהכרנו בסיור (אפילו הורדנו את האפליקציה של הספייס אינווידר, וקיבלנו נקודות על עבודות שלו שצילמנו).

טיקיטיקוצ-ברבקוץ. זו עבודה של אומנית רחוב שמציירת את ברבאמא על מבנים ברחבי העיר.

במהלך הסיור דיברנו גם על ההוטל דה ויל
אפשר לראות שפריז כבר התחילה להתכונן לאולימפיאדה

הסיור נגמר בנוטר דאם, שנשארה יפיפיה גם אחרי השריפה.

אחרי הסיור המודרך, המשכנו לשוטט לבד באיל דה לה סיטה. 

מצאנו לבד עבודה של ספייס אינווידר וגם של אומנית אנרכיסטית שמפזרת את האות A בכל פריז

כשהרעב התחיל להציק לנו, צעדנו לכיוון הרובע היהודי (רובע 4). היעד המקורי היא מסעדת "המזנון" של אייל שני, אבל בדרך נתקלנו במסעדת כריכים בשרית בשם Alfi, והחלטנו לנסות אותה (כי לא היה לנו כח להמשיך לצעוד רעבים, וגם כי הכריכים נראו ממש ממש טעימים). 
איזו חוויה מתקנת נפלאה לאתמול. המחיר היה סביר ביותר, והכריכים היו כ"כ טעימים! מאוד מומלץ! רק זהירות מהמעלית הקריפית שמורידה לשירותים. היו כמה שניות במעליות הזו שחששתי שעברתי למימד זמן אחר.

חזרנו למלון למנוחת צהריים קצרה, ולקראת השעה 18:00 אני והבת שלי מיהרנו בחזרה לשאנז אליזה, כדי להיכנס בשעה שנקבעה לנו לחנות הפופ אפ של Strangers Things. כשיצאנו מהמלון נשבה רוח קלה אבל היה חם. הרגשתי שזה יהיה מטופש לקחת מעיל. ואז כשעמדנו בתור בכניסה לחנות, פתאום נשמעו 2 רעמים חזקים ומיד אחריהם התחיל גשם שוטף עם טיפות גדולות וכבדות. התור המסודר והמוקפד התפרק וכולם נדחפו במהירות לחנות. היה צפוף (מאוד) אבל בהתחשב בגשם בחוץ ובהעדר מעיל או מטריה, לא יכולנו להתלונן.

החנות עצמה מאוד יקרה אבל מאוד יפה. אם יש לכם בני נוער שרואים את הסידרה, לא כדאי להחמיץ. חלק מהסט של הסידרה משוחזר בחנות, וכמובן המון מזכרות משנות ה-80 והמון מרצנדייז של הסידרה.

קנינו חולצה, ויצאנו אל הגשם בחוץ. החנות המקסימה ציידה אותנו בעליונית ניילון להתגונן מהגשם. אני מניחה שהם עשו את זה כדי שאנשים לא יתקעו יותר מדי בחנות ויאפשרו לאחרים להיכנס, ועדיין זה היה מקסים ומתחשב ובעיקר מאוד שימושי. אנשים אח"כ עצרו אותנו ברחוב כדי לברר איפה קנינו את השכמייה.

הגשם שירד הציף את כל הרחובות של פריז. כשנסענו באוטובוס לכיוון האייפל, המים נכנסו מהכביש אל רצפת האוטובוס. ראינו בדרך מכוניות שקועות במים כמעט עד הדלתות. במשך שעתיים ירד גשם חזק ללא הפסקה, ואז - כשהגענו לאייפל - נעלם כלא היה והשמש יצאה.

כשתכננתי את הטיול מאוד התלבטתי לגבי האייפל. מצד אחד, רצינו שהביקור שלנו בפריז יתמקד באייקונים פריזאים, ואין אייקון פריזאי משמעותי יותר מהאייפל. מצד שני, האייפל הרבה יותר יפה כשמסתכלים עליו מתצפיות אחרות בפריז ולא כשנמצאים בתוכו. לאחר התייעצות עם הילדים, הוחלט שנעלה לאייפל. מכיוון שלא מצאתי כרטיסים לתאריכים רלבנטיים באתר הרשמי (בכל זאת, אמצע אוגוסט ושיא עונת התיירות), ומכיוון שלא התחשק לי להמר על עמידה ארוכה בתור, נאלצתי לשלם פי 2 על סיור. דרך אתר get your guide בחרתי בסיור שבו מכניסים אותנו לאייפל ואז עוזבים אותנו לנפשנו בלי לחפור יותר מדי בהסברים.

פגשנו את המדריכה בבית קפה ליד האייפל. היא חילקה לנו את כרטיסי הכניסה, לקחה אותנו לכניסת המיוחסים (כלומר, אלה שהם חלק מסיור), נתנה לנו הסבר קצר וממצה על המגדל, ואז שיחררה אותנו לטפס לבד במעליות (כל אחד לפי הקומה שאליה קנה כרטיס). 

התכנון היה לעלות למגדל בשעת השקיעה ולהנות מהתצפית גם באור וגם בחושך. בפועל, הגשם הציף את כניסת הסיורים והיינו צריכים להיכנס מכניסה מיוחסת אחרת, דבר שעיכב את העליה שלנו למגדל. עד שהגענו לראש האייפל, כבר היה חושך בחוץ. ועדיין התצפית הייתה יפיפיה, ואני שמחה שלא ויתרנו עליה. הילדים מאוד אהבו את האייפל ואת התצפית.

אלומת האור שזורק האייפל נראית כמו הקרן שקוראת לבאטמן

יום רביעי - 17/8 - פריז

יום אחרון בפריז, ובעצם הספקנו לראות את כל מה שרצינו. נכון שלא נכנסנו למוזיאונים ואתרים, אבל הימים בפריז נועדו מלכתחילה להוות רק טעימה עבור הילדים כשבהמשך הם יחזרו לעיר עם חברים או בני זוג ויגלו אותה בעצמם.

התחלנו את היום בגני לוקסמבורג שזכורים לי כיפיפיים. הם אכן כאלה, אבל גם פחות רלבנטיים לבני נוער. 

עקבנו קצת אחרי השטת סירות במימי המזרקה, אבל מיצינו מאוד מהר

משם הלכנו לכיוון הפנתאון וכנסיית סנט אטיין 

אחרי סיור קצרצר ברובע הלטיני, חתכנו (בתחב"צ) לפסל החירות של פריז, שיושב על הסיין. הכי קרוב לארה"ב שנגיע השנה...

הפסל הוא העתק מוקטן של פסל החירות שניתן כמתנה לארה"ב. יש בצרפת דגם מוקטן נוסף של פסל החירות, בכניסה לקולמר (עירו של הפסל הצרפתי שפיסל את פסל החירות).

אם אתם מחפשים מקום בפריז שיחסית ריק מתיירים, זה המקום.

מפסל החירות המשכנו לטייל לאורך הסיין עד שהפסקנו להרגיש את הרגליים.

שוב עלינו על תחב"צ והפעם לגרנד ארש בלה-דפנס. אחרי כל המבנים העתיקים והאדריכלות הקלאסית והגותית, היה מרענן לראות בנייה מודרנית מרובת זכוכיות.

ממש ליד הגרנד ארש יש קניון ענק בשם ווסטפילד. הרגשנו שזה מקום מצויין לסיים בו את הטיול לפריז. הילדים עשו שופינג בזמן שאני נימנמתי על ספסל בקניון שכם אל שכם עם תיירת קוריאנית שכנראה היה לה חתיכת ג'ט לג (כי בזמן שאני ישנתי ואז קמתי ודיברתי עם הילדים ואישרתי קניות ושוב ישנתי ושוב קמתי, היא ישנה ברציפות בלי לזוז עד שבדקתי אם היא נושמת בכלל).

אחרי משהו כמו שעתיים בילוי בקניון, הילדים הרשו לנו לחזור למלון.

הטיסה שלנו למחרת יצאה בסביבות השעה 12 בצהרים, מה שאיפשר לנו לקום בנחת ולצאת בשעה סבירה לשדה התעופה. הגענו לשדה התעופה עם מונית שהזמנו מראש בעזרת פקידי הקבלה במלון. הנהג תקע לנו 7 יורו נוספים מעבר למחיר ששילמנו בהלוך ומילמל משהו על עמלה. יאללה, שיהיה לו בכיף. העיקר שלא נאלצנו להיגרר עם מזוודות בכמה רכבות עד לשדה התעופה.

מחכים למונית בלובי של המלון

סיימנו 9 ימים עמוסי חוויות. בסך הכל הספקנו את כל מה שהיה לנו חשוב לראות, כך שאני מרוצה מהאופן שבו בניתי את הטיול (חוץ מהיום של אסטריקס, שהייתי מזיזה אותו לסוף הטיול במקום להתחלה). מצד שני, זה היה טיול עמוס בנסיעות ונטול אטרקציות אקסטרימיות לילדים. הם דווקא לא קיטרו, אבל אני מודה שהטיול פחות נבנה עבורם ויותר נבנה עבורנו ההורים.