טיול בת מצווה לארה"ב - אין כמו בבית

זהו, אנחנו אחרי שישבת בבית. מנסים להתבגר על הג'ט לג. אבל למען התיעוד וההיסטוריה, אני חייבת לסכם את היום האחרון שלנו בארה"ב.

בבוקר היום האחרון בווגאס החלטנו שאין לנו כוח לחזור לסטריפ, ושוב לשמוע את הילדים מקטרים על כאבי רגליים ועל עייפות. החלטנו לראות קצת טבע, אז שכנעתי את מיכה לנסוע לסכר הובר. קצת לפני הסכר ראינו שלט שהציע טיסה במסוק לכיוון הסכר במחיר של 29.99$. אחרי שעצרנו ראינו ששוב נפלנו לשיטת השיווק האמריקאית שבה מציינים את המחיר ההתחלתי וה(לרוב) לא ריאלי. ב-29.99$ הייתה טיסה של 2 דקות מעל אגם mead. אנחנו החלטנו ללכת על טיסה קצת יותר יקרה, שעוברת גם מעל האגם וגם מעל הסכר. יעל ואני נשארנו למטה, ומיכה והילדים עלו על המסוק. הם חזרו נלהבים אחרי כמה דקות עם תמונות מעולות של הסכר ושל הגשר שנבנה לידו (פירוט בהמשך).

אחרי הטיסה במסוק המשכנו בנסיעה לכיוון הסכר. בדרך עצרנו לתצפית על הסכר מהגשר. מדובר בגשר שמוקדש לזכרו של שחקן הפוטבול פט טילמן (מקווה שזכרתי נכון) שעזב קריירת פוטבול מצליחה לטובת גיוס לצבא, ונפל במלחמה באפגניסטן. הגשר עצמו מאוד מרשים ויפה. הוא מחבר בין אריזונה לנוואדה ומהווה כביש עוקף. מכיוון שהוא נפתח רק באוקטובר 2010, ה-GPS שלנו לא הכיר אותו, וקצת בלבל אותנו.

אחרי שהצטלמנו גם בנוואדה וגם באריזונה, ואחרי שראינו את הסכר גם מהאוויר וגם חזיתית מהגשר, החלטנו שהספיק לנו. עשינו סיבוב רכוב על הסכר וחזרנו לכיוון וגאס.

אחרי ארוחת צהרים במלון, נסענו לאאוטלט נוסף לקניות אחרונות (הפעם מוצלחות). חזרנו לחדר לארוחת ערב, ואריזת מזוודות. אחרי שעתיים של תנומה קלה, הערנו את הילדים והתחלנו את המסע בחזרה הביתה.

היה ארוך, לפרקים היה קשה, אבל בסוף נחתנו (באיחור של 40 דקות – ותודה לנוסעים שאיחרו לטיסת אל על מניו-יורק לישראל). חזרנו למקרר מלא באוכל טרי (ותודה לאמהות שלנו) ולשבת של מנוחה. הג'ט לג עדיין בעיצומו, האוטו של איבד את המצבר ואת היכולת להתניע (אפילו כבלים לא עזרו), אבל מחר יום עבודה וכולם חוזרים לשיגרה. טוב, חוץ ממני שכנראה אבלה את הבוקר במוסך.

טיול בת מצווה בארה"ב - שלושה ימים בווגאס

לפני אי אלו שנים יצא לי לנפוש בקלאב בתורכיה. אחד הדברים שהיממו אותי בתורכיה הייתה העובדה שאפשר לעשן בכל מקום, גם בלובי של המלון, ישר לתוך הפרצוף שלי. וגאס, מהבחינה הזאת, מזכירה לי את תורכיה. אחרי שבועיים של גן עדן ללא מעשנים, בווגאס מעשנים עלינו מכל כיוון, גם סיגריות וגם סיגרים.

אבל חוץ מהמטרד הקטן הזה, וגאס נהדרת. צדקו אלה שאמרו שהיא כמו דיסנילנד למבוגרים. גם בלי להמר, כיף ויפה פה.

התכנון היה לחרוש ביום שני על הסטריפ, וביום שלישי לצאת לטייל מחוץ לווגאס, אבל כמו שקרה לאורך כל הטיול שלנו, לא הספקנו כלום. כנראה שכושר הארגון שלנו לוקה בחסר ובגדול.

התחלנו את הבוקר בסט צילומים מול לוקסור ואקסקליבר, ואז עברנו למלון MGM לראות את האריות, שנראו משעוממים לאללה.





אחרי האריות הלכנו למוזיאון M&M והשתדלנו לא לקנות שם כלום. היה קשה מאוד, כי המקום מעוצב כך שפשוט חייבים לקנות, והמון. במוזיאון יש גם סרט 3D לילדים (סרט חמוד מאוד), אבל המקום הוא בעיקרו חנות ענק של M&M. אם אתם נחושים שלא לקנות כלום, עדיף שלא להיכנס ל"מוזיאון" הזה.





צמוד לחנות הענק של M&M יש אטרקציית קניות נוספת: החנות של קוקה קולה. חנות מגניבה לאללה, אבל גם בה היינו צריכים להאבק בילדים שלא לקנות כלום.

התחנה הבאה הייתה פאריס. המלון. אחרי יומיים וחצי בווגאס, אני חושבת שזה המלון היפה ביותר שראינו בווגאס או בכלל אי פעם. המלון הוא העתק (כמעט) מושלם של פאריס. כשהולכים בתוך המלון (ומתעלמים ממכונות הקזינו) אפשר (כמעט) להרגיש כאילו אנחנו באמת בפאריס.





אפילו השירותים במלון מפוארים ומדהימים. דנה ואני התעלמנו מהרמות גבה של המנקה, וכמו 2 תיירות יפאניות עמדנו וצילמנו תמונות בשירותים.



אחרי פאריס חצינו את הכביש למזרקות של מלון בלג'יו וצפינו במופע המזרקות המדהים. צעקנו "ואוו" כמו כל מי שעמד לידנו ברחוב, כשראינו את המזרקות משפריצות מים לגבהי ענק.

בשלב הזה כבר כאבו לכולם הרגליים וגווענו ברעב. הגיע הזמן לחזור למלון לנוח קצת. אבל רק קצת כי יש הרבה מה לראות.

את טיול הערב התחלנו בנסיעה צפופה ודחוסה באוטובוס נוסע לאורך הסטריפ. התמלון שלנו נמצא בתחילת הסטריפ, ואנחנו נסענו עם האוטובוס לכל אורך הסטריפ עד למלון הסטרטוספר שנמצא בקצה השני. האוטובוס היה מלא באנשים והרגשנו די מחוצים.

כשהגענו לסטרטוספר, נפרדנו מ-60 דולר ועלינו לתצפית. האמת? שווה. תצפית מדהימה ביופיה. וכבונוס קיבלנו אפשרות לראות מטורפים עושים באנג'י מהגג. כולנו רעדנו מפחד רק מלראות את זה. על הגג יש 3 מתקני לונה פארק שמוגדרים כמתקנים המפחידים ביותר בעולם. רצינו לעלות לבדוק אותם, אבל אז ראינו במקרה אחד מהם (מעין רכבת שנוסעת אל קצה המגדל ואז כאילו סוטה מהפסים לכיוון התהום) ונהיה לנו רע. אפילו עידו, חובב רכבת ההרים, החוויר ואמר שלא בא לו לנסות את המתקנים.



אחרי הסטרטופר המשכנו בסיור על הסטריפ. היעד הבא היה מלון ונציה. בתכנון המקורי רצינו לשוט על הגנדולות, אבל אז ראינו שהסיבוב של הגנדולות קצר יחסית, וגם עולה המון כסף, אז הסתפקנו בלהצטלם ליד.



אחרי שהתפעלנו מוונציה, חצינו את הכביש למלון מיראג' כדי לראות את הר הגעש שבחזית המלון מתפרץ (תערובת של מזרקות מים ואש – מדהים!).

למרות שהיה לנו עוד הרבה מה לראות בסטריפ, הילדים כבר קיטרו שהם רעבים, שהם עייפים ושהרגליים שלהם כואבות, אז חזרנו למלון לארוחת ערב ולשינה.

התכנון המקורי היה לצאת ביום שלישי לטיול מחוץ לווגאס, אבל גם מיכה וגם אני היינו עייפים מאוד, ולא הרגשנו שמיצינו את הסטריפ, לכן החלטנו להישאר בווגאס. את הבוקר התחלנו באווטלט בכניסה לווגאס, שיש בו חנות עודפים זולה של דיסני (זולה יחסית למחירים שהיו בדיסנילנד….). מיכה קנה לעצמו כמה בגדים, ואני התמקדתי בחזיות ותחתונים. באופן כללי הקניות בארה"ב היו די מאכזבות. אחרי שהרבה אנשים הבטיחו לי חווית קניה מטורפת עם מחירים אטרקטיבים, גילינו שארה"ב יקרה מאוד. הרבה יותר מישראל. לקנות בגדי באזר אני יכולה גם בישראל, ושם המחיר הוא פחות מחצי ממה שהבאזרים בארה"ב מציעים. ואם מחליטים ללכת על הבגדים היקרים יותר, אז המחירים כבר קופצים ל-120 ש"ח לסווטשירט ו-80 ש"ח לחולצת T. לא שווה. בכל מקרה, קניות עם ילדים זה סיוט לא קטן. הסיבה היחידה שעברנו יחסית בשלום את יום הקניות הזה הייתה העובדה שעידו בחר להישאר במלון ולנוח.

בצהרים חזרנו למלון כדי לפרוק את הקניות וכדי לאכול. אחרי מנוחה קצרה יצאנו לטיול הערב שלנו בסטריפ.

התחלנו את הטיול בלוקסור (שאותו יאיר רצה לראות) ובאקסקליבר (שאותו דנה רצתה לראות), ואז הלכנו לרכבת ההרים במלון ניו-יורק (שאותה עידו רצה לראות). עידו הגיע לגובה הנדרש לרכבת ההרים כשהוא נעול בנעלים, אבל מפעילי המתקן התעקשו שהוא ימדוד גובה ללא נעלים. למרבה הצער חסרו לו 2 אינץ' (או משהו כזה). עידו היה מבואס לאללה, כי הוא בנה על רכבת ההרים הזו מהשניה שהגענו לווגאס.

התחנה הבאה שלנו הייתה מלון סיזר פאלס. בדרך ראינו שוב את מופע המזרקות של הבלג'יו. בלילה הוא אפילו יותר מדהים מאשר ביום.

המלון סיזר פאלס יפיפה. נותן פייט רציני למלון פאריס (אבל עדיין לא עוקף אותו). הסתובבנו בשדרת החנויות של המלון ונחנו ליד המזרקות. מבחינת מיכה ומבחינתי הלילה עוד היה צעיר, אבל יעל כבר הייתה מפורקת מעייפות ודנה בכתה שכואבות לה הרגליים, אז סגרנו את הלילה מוקדם וחזרנו למלון.

היום זה היום האחרון שלנו בווגאס ובארה"ב בכלל. עוד אין לנו מושג מה נעשה. יש עוד (לפחות) 2 מלונות בסטריפ שאנחנו רוצים לראות (אי המטמון וסירקוס), אבל כבר מיציתי את הקיטורים של הילדים על עייפות וכאבי רגליים.

אני מקווה שיצא לי לעדכן עוד הערב מה עשינו בסופו של דבר, אבל אם לא, נתראה כבר בישראל אחרי משהו כמו 18 שעות טיסה. מיכה ואני, וגם הילדים, כבר מתגעגעים לשיגרה ומתים לחזור הביתה.

טיול בת מצווה לארה"ב - ויוה לאס וגאס

 אחרי שבת מקסימה ושמשית, בוקר יום א' התחיל יבש. קיוונו שכך ישאר לאורך היום, אבל לקראת 10:00 – השעה שבה פתחו את שערי ה-seaworld – השמים חזרו להתענן, ומספר דקות לאחר שנכנסנו לאתר התחיל טפטוף. עם הטפטוף היינו מסתדרים (אחרי שכבר קנינו פונצ'ו ניילון נגד גשם בגן החיות של סן דייגו), אבל אז התחיל לרדת גשם שוטף. במקום להסתתר באקווריום מקורה ניסינו לנצל כל דקה ולראות את כל ההופעות החשובות. את ההופעה של כלבי הים עוד שרדנו, בזכות הפוגה בגשם. אבל בהופעה של הלוויתנים ירד גשם שוטף שהרטיב אותנו עד לתחתונים (לא נעים להודות, אבל זו אמת לאמיתה ולא מטאפורה או סתם מליצה).  ספוגים עד לעצמות ברחנו מה-seaworld לאוטו. ניסינו להתייבש שם, ואכלנו שם ארוחת צהריים. הילדים אמרו שזה מרגיש להם כמו המירוץ למיליון.

אחרי שסיימנו לאכול התלבטנו אם לחזור ל-seaworld לראות את המופע של הדולפינים ועוד סרט 4D על פיראטים, אבל היה לנו קר מדי לצאת מהאוטו. בסה"כ בילינו ב-seaworld פחות מ-3 שעות. לגמרי לא ממצה. אבל לפחות התחלנו יחסית מוקדם את הנסיעה לווגאס.

הנסיעה מסן דייגו לווגאס אורכת 5.5 שעות, אבל איכשהו היא הייתה פחות קשה מהנסיעה לאורך כביש 1. אחרי שעתיים וחצי עצרנו באמצע שומקום בדיינר בשם Peggy sues 50`s diner. זה דיינר ענק שמורכב מכמה חדרים שכולם מעוצבים בסגנון שנות ה-50. מקום מקסים שחתך לנו את הדרך לווגאס בדיוק באמצע.

בשעה 19:30 הגענו לווגאס. צדקו אלה שאמרו שהכי כדאי להגיע לווגאס בלילה. מהמם! התארגנו במהירות במלון ויצאנו לטייל קצת בסטריפ.

המלון שלנו ממש קרוב לסטריפ. שווה מאוד! אמנם מלון משפחתי שלא משתווה לרמת הנצנצים של מלונות וגאס, אבל בהשוואה למוטלים שהיינו בהם עד היום, המלון הזה הוא ממש ארמון. יש לנו סוויטה עם 2 חדרי שינה, סלון, מטבח גדול ומאובזר (יש אפילו מדיח!), פינת אוכל, 2 חדרי שירותים (חשוב!) ו-3 חדרי ארונות. נהדר ונוח.

הטיול בסטריפ היה קצרצר יחסית, כי כולם היו שפוכים מעייפות. ביקרנו בעיקר במלון "ניו-יורק" ועידו כבר הספיק להודיע שהוא מתכוון לרכב על רכבת ההרים. הנסיעה עולה 14$. המון כסף בשביל שמישהו ינער ויהפוך אותך במשך דקות ארוכות. בכלל בווגאס הכול עולה המון כסף. לי משום מה הייתה תחושה שהרבה אטרקציות פה הן בחינם, אבל מסתבר שכל האטרקציות השוות (תצפית מהאייפל, רכבת הרים, המתקנים במלון "קירקס", רכבת ההרים ב"ניו-יורק") עולות המון כסף. באסה. וזה עוד מבלי לדבר על שלל חנויות המזכרות, שגם הן מתמחות בסחיטת כספים.

חזרנו למלון בסביבות 22:30, התקלחנו ונשפכנו על המיטות עם החלטה לחרוש את הסטריפ למחרת.

טיול בת מצווה בארה"ב - שישבת

בסן דייגו יש 10 ימים בשנה (כך טוען הספר של סיגלית בר), אז איך יצא שאחד מהם נפל דווקא על הטיול שלנו? רצף מנצח של כמעט 14 יום נטולי גשם, נשבר ביום שישי. בבוקר עוד היה נראה שהתחזית לגשם תתבדה, אבל באמצע ארוחת הבוקר נפתחו ארובות השמים, והתחיל לרדת גשם כמעט ללא הפסקה.

מכיוון שה-city pass שקנינו איפשר לנו כניסה לגן החיות או לספארי, החלטנו למרות הגשם לנסוע לשם. אבל קודם עשינו עצירה בסופרמרקט לקנות קצת מוצרים כשרים. המלון בסן דייגו מוצלח יותר מהמלון במונטריי בכל מה שקשור לשהות בשבת. הוא גם מרווח יותר, וגם מכיל מטבח מצוייד היטב, מה שמאפשר לי (בעזרת הפינג'ן והסיר שהבאתי מהארץ) לבשל קצת לשבת ולחסוך את העלות הגבוהה של ארוחה מקייטרינג כשר. המלון עצמו ממוקם באזור לא תיירותי, אבל ממש סמוך לקהילה הדתית של סן דייגו (אחת מהן, למעשה), ולכן הסופרמרקט היה מצויד היטב מבחינת מוצרים כשרים. הילדים מצאו אפילו במבה וביסלי. יתרון נוסף במלון כאן הוא שארוחת הבוקר פה כשרה לחלוטין, וגם מוגשת – כמו, אגב, בכל המלונות שהיינו בהם – בכלים חד פעמיים.

אחרי קניה קצרה, כשראינו שלגשם אין כוונה להיעלם, המשכנו בנסיעה לגן החיות. הגשם ירד ללא הפסקה, ולנו לא היו מטריות, לכן קנינו לילדים פונצ'ו מניילון להגנה מפני הגשם. יצאנו לסיור מודרך באוטובוס שמקיף 70% מגן החיות, כדי שבכ"ז נראה משהו למרות הגשם. מרבית החיות התעקשו להתחפר בכלובים שלהן, ולכן הסיור לא היה כ"כ מוצלח. אבל הוא איפשר לנו לראות יותר ממה שהיינו רואים אם היינו בוחרים לסייר ברגל. כשסיימנו את הסיור, עידו ודנה העדיפו להישאר בחנות המזכרות בכניסה ולא להסתובב בגשם. מיכה ואני החלטנו ללכת לראות את כל החיות שלא יצא לנו לראות בספארי בר"ג. התמקדנו בכלוב של דובי הפנדה ובדובי הקואלה. בדרך ראינו גם כמה דובים אחרים (כמו דוב גריזלי). יעל ויאיר גילו אפס עניין בנעשה ורק רצו לאכול משהו. חזרנו מותשים לחנות המזכרות וחתכנו בחזרה למלון.





ממש סמוך למלון מצאנו חנות שמוכרת עודפי הלוואין. הסתערנו על החנות בכוחות מחודשים. זו הייתה אחת החנויות היותר כייפיות שהיינו בהן בארה"ב (או בכלל). המון תחפושות וכל מיני שטויות לפורים, והכל ב-50%. לא ברור לי איך, אבל הילדים לא מצאו שם כלום. מיכה ואני, לעומת זאת, קנינו לעצמנו תחפושות מגניבות. הופעת בכורה בפורים הקרוב… קניתי גם תחפושת של בל ליעל שתתאים לה רק בשנה הבאה. התחפושת (מקורית של דיסני) עלתה פחות מ-80 ש"ח, ולכן זו הייתה מצווה לקנות אותה.

הגענו למלון 3/4 שעה לפני שבת, מספיק זמן להתחיל להתארגן לשבת, וכמובן לסיים את ההכנות בדקה ה-95.

השבת בסן דייגו הייתה מוצלחת הרבה יותר מהשבת במונטריי. הקהילה הדתית (אורתודוכסית) כאן מאוד גדולה ומאוד נחמדה. מכיוון שהיה להם מרצה אורח בשבת, הייתה ארוחה לחברי הקהילה גם בשישי בערב וגם בשבת בצהרים. אנחנו הצטרפנו (בתשלום, כמובן) לארוחה בצהרים. האנשים בקהילה מאוד נחמדים. כולם נגשו לדבר איתנו ומאוד השתדלו שנרגיש בבית. עידו ויעל אפילו מצאו חברים חדשים. עידו למד את הכללים של דודג'בול ופוטבול, ויעל למדה איך לגנוב כדור אדום מחבורה של ילדים אמריקאים, ולגרום להם לרוץ אחריה (שזה בעצם קצת כמו פוטבול, לא?).

האמת היא שתיכננו לחזור לבית הכנסת למנחה ולסעודה שלישית, אבל כשחזרנו מארוחת הצהרים נשפכנו על המיטות עד כמעט מוצאי שבת. בכל מקרה, אם יצא לנו מתישהו לחזור ולעשות את כל הדברים שלא הספקנו בטיול הזה, אין ספק שנחזור בשבת לסן דייגו. השהות פה מאוד נוחה לדתיים.

במוצאי שבת, אחרי שעשיתי כביסה, ואחרי שהכנו ארוחת ערב לילדים (איזה כיף שיש מטבח!), החלטנו לצאת לטייל קצת כדי להספיק לראות משהו מסן דייגו. נסענו ל-old town, שזה בעצם רובע שמשחזר / משמר את הבתים הראשונים של המתיישבים האירופאים בסן דייגו. המקום נראה כמו עיירה מהמערב הפרוע, עם המון דוכני מזכרות מקסיקניים. מקום מגניב לאללה. חבל שהגענו אליו בלילה, ולא הצלחנו להתרשם מספיק מהמבנים המקסימים ומהחנויות הנהדרות.

אחרי הסיור הקצר ב-old town החלטנו לנסוע גם לשכונת לה-הוייה, אבל לא הצלחנו להתרשם ממנה בחושך.

מחר אנחנו מתכננים להיות ב-sea world בתקווה שמזג האוויר לא יחזור להיות גשום (והוא דווקא צפוי לחזור להיות גשום , ואח"כ נסיעה ארוכה ארוכה ללאס וגאס.

טיול בת מצווה לארה"ב - יוניברסל

אחרי 3 ימים של דיסני, הגיע הזמן להמשיך בטיול. עזבנו את המלון באנהיים, דחסנו את כל המזוודות לאוטו ונסענו לכיוון אולפני יוניברסל.

את אולפני יוניברסל צריך לעשות לפני דיסנילנד. לעשות את יוניברסל אחרי דיסנילנד זה חתיכת אנטי קליימקס. נחמד שם. נחמד מאוד. אבל זה לא דיסני… רוב האטרקציות שם עוברות מעל הראש של הילדים, שלא ממש מכירים את הסרטים או התכניות של יוניברסל.

על ההתחלה נכנסו לבית האימה. אני הייתי בטוחה שמדובר ברכבת הרים מפחידה, אז נשארתי בחוץ עם יעל. אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, אבל שוב הילדים ומיכה יצאו חיוורים לגמרי מהמתקן. עידו – ששרד רכבות הרים מסמרות שיער – יצא חיוור ורועד כולו. מסתבר שאין במתקן רכבות הרים, אבל יש מלא מלא דמויות מפחידות מסרטי אימה, שקופצות עליך, תופסות אותך ומאיימות לרצוח אותך.

אני בינתיים הצטלמתי עם צ'אקי.



היתרון הגדול של יוניברסל מבחינת הילדים (נו, טוב… גם מבחינתנו) זו האפשרות להצטלם עם מלא דמויות בלי לעמוד בכלל בתור.







מבחינת יעל שיא היום היה המפגש עם דורה. יעל התרגשה ברמות על, ואפילו חיבקה את דורה (למרות שמשאר הדמויות היא מאוד פחדה).



המתקנים עצמם חביבים, אבל לא משתווים לאלה שבדיסני. מכל המתקנים לי יצא לעלות רק על המתקן של פארק היורה. עם כל עליה של הסירה שבה שטנו, אני מילמלתי "לא, לא, לא" מתוך ידיעה שלכל עליה יש גם ירידה כואבת, אבל השיט היה רגוע, בלי נפילות, בלי טילטולים. או כך חשבתי… ממש לקראת סוף השיט, נכנסו למנהרה חשוכה, ואז טי רקס נבח עלינו וכמעט טרף לי את הראש, ואז נפלנו לתהום. אלוהים איזו נפילה זאת הייתה. הגרון שלי כאב שעות אח"כ מהצרחות שצרחתי במהלך הנפילה. היה כיף!!!



הסיור באולפנים לגמרי לא היה בשביל הילדים. הם לא ראו אפילו לא סרט אחד מבין הסרטים שהסיור עסק בהם. ולא ממש עניין אותם לראות את הסט שבו מצולמת הסידרה "עקרות בית נואשות" או את הסט שבו צולם הסרט ספרטקוס. 2 האטרקציות היחידות שעניינו את הילדים במהלך הסיור היה סרט 3D בהשתתפות קינג קונג ודינוזאורים (שהשפריצו עלינו המון רוק) והדמייה של רעידת אדמה בסט שמדמה תחנת סאבווי.

בסוף היום הלכנו למופע "עולם המים". המופע מנצל את הסט של הסרט הכושל לצורך תקציר בן 20 דקות של הסרט המשעמם הזה. מסתבר שכשמקצרים את הסרט ל-20 דקות אקשן בהופעה חיה, הסרט לא כזה גרוע. זה היה החלק המרשים והמהנה ביותר של היום.

בשעה 17:00 יצאנו מהפארק בתחושה שמיצינו אותו, ופתחנו בנסיעה ארוכה לכיוון סן דייגו. עוד 2 חלקים לטיול ואנחנו חוזרים הביתה.

טיול בת מצווה לארה"ב - נפרדים מדיסנילנד

לפי התכנית היינו אמורים ביום רביעי בבוקר לבקר ביוניברסל, אבל החלטנו שבא לנו עוד קצת דיסנילנד, אז דחינו את יוניברסל ליום חמישי, על חשבון יום בסן דייגו.

את בוקר יום רביעי התחלנו שוב ברגל שמאל. מיד עם הכניסה רצנו לסיבוב במתקן של אינדיאנה ג'ונס, אחרי כ-20 דקות המתנה בתור, התיישבנו בשורה הראשונה ברכב המתקן. עידו תפס מקום ליד ההגה, וכולנו ברכנו את מזלנו הטוב. אבל זה היה מוקדם מדי. 5 שניות אחרי שהתיישבנו ברכב, המתקן נתקע והורידו אותנו ממנו. שוב technical difficulties. מעבר לעובדה שזה היה מבאס לאללה, זה דפק לנו חצי שעה מהבוקר.



כשראינו את המוני האנשים שגדשו את דיסנילנד, החלטנו שזה זמן מצויים לעבור לקליפורניה אדוונצ'ר. זו הייתה החלטה מצויינת, כי הפארק היה יחסית ריק. כמעט בכל המתקנים המתנו פחות מרבע שעה.

מיכה והילדים פתחו את הבוקר במתקן קליל ונחמד בשם "מגדל האימה". אני ויעל ניצלנו את הזמן הזה כדי להסתובב באיזו סחרחרה חביבה. כשחזרתי לפגוש את כולם ביציאה מהמתקן, גיליתי חבורה חיוורת ורועדת. אחרי שהשיניים שלהם הפסיקו לנקוש, הצלחתי להבין שמדובר במתקן המפחיד ביותר שהם עשו אי פעם. מסתבר שזו מעלית, שמעלה למעלה במהירות מטורפת, וזורקת למטה באותה מהירות. עידו כ"כ נהנה במתקן, שהוא רץ לסיבוב נוסף. האחרים עוד היו צריכים להתאושש.



ממגדלי האימה רצנו לעוד 2 רכבות הרים שעידו רצה להספיק (בי"ס לטיסה של גופי ורכבת ההרים המפחידה שהוא עשה כבר אתמול), אבל בדרך הצטלמנו עם צ'יפ ודייל (הסנאיים), מיני מאוס ופלוטו.



אחרי שעידו קיבל את מנת רכבות ההרים שלו, הלכנו למופע של דיסני ג'וניור. יעל הייתה כולה נרגשת לפגוש שם את הכוכבים (הבובות) של התכנית האהובה עליה: ג'ייק והפיראטים.

למודי ניסיון החלטנו הפעם ללכת לנוח בצהרים בחדר, ולחזור לקראת הערב למצעד ולהשלמות אחרונות בדיסנילנד. ההשלמות כללו בעיקר סיבוב נוסף של עידו ויאיר בספייס מאונטיין. עידו עוד רצה להספיק לטוס במתקן של דמבו, אבל המצעד כבר התחיל, ואחריו היה מופע סיום והפארק נסגר.

בילינו 3 ימים נהדרים בדיסנילד, ומבחינת הילדים היה אפשר עוד. בכל מקרה, זה המקום הראשון בטיול שאנחנו מרגישים שמיצינו (כמעט) עד תום.

טיול בת מצווה לארה"ב - Welcome to the happiest place on earth

דיסנילנד מדהימה. הביקור בה הוא כל מה שחשבנו ויותר מזה. מבחינת הילדים זה גן עדן עלי אדמות. וחייבים להודות שגם אנחנו מאוד מאוד נהנים. מיכה טעם ביום אחד יותר רכבות הרים ממה שהוא טעם כל חייו. מאחת מהן הוא אפילו ירד חיוור (הספייס מאונטן). אפילו אותי הצליחו הילדים להעלות בערמה לרכבת הרים. אבל אחרי שצרחתי שם כמו תרנגולת שחוטה ובכיתי כמו ילדה, הם ויתרו לי ונתנו לי לעלות רק על המתקנים של יעל.

המלון שלנו יושב ממש מול דיסנילנד. חוצים את הכביש והופ, נכנסים לאתר. זה מאפשר לנו לחזור בצהרים למלון לאכול משהו (או להחליף בגדים במידת הצורך). עם כל הקיטורים על גודל החדר ועל זוועות האינטרנט, כולם מודים שהמיקום של המלון מעולה.ורק בזכות המיקום של המלון הצלחנו בבוקר יום שני להיכנס לדיסנילנד בשעה סבירה ומוקדמת יחסית. הקימה בבוקר הייתה קשה ואיטית (אחרי שהלכנו לישון מאוד מאוחר בלילה שלפני כן), ויצאנו מהמלון רק בסביבות 9:30. דיסני נפתח כבר ב-9:00.


הדקות הראשונות בדיסנילנד היו דקות של הלם. הגודל, המוני האנשים, התפאורה הצבעונית, הצלילים – הכול הימם אותנו, ונדרשו לנו מספר דקות כדי להתאפס. למען האמת זה היה קצת יותר ממספר דקות. בשעות הראשונות שלנו באתר הסתובבנו סביב עצמנו כמו ילד שמשחק "פרה עיוורת". ניסינו להבין איפה אנחנו ולאן כדאי לנו ללכת. בסוף – אחרי 3 סיבובים ב-big thunder runch התאפסנו על עצמנו.



אגב, זו הרכבת שהילדים הצליחו להעלות אותי עליה בערמה. הם הבטיחו שהרכבת בכלל לא מפחידה. פחחחחחחחחח….

למרות העומס של הלוואין, לא נזקקנו ל-fast pass. בשום מתקן לא נאלצנו להמתין יותר מרבע שעה. הכל תיקתק ורץ במהירות.

הפארק כולו היה מקושט לכבוד ההלוואין, וגם היו כמה מתקנים מיוחדים לכבוד החג, כמו הבית המכושף והספייס מאונטן שהציג מפלצות לצד טיסה בין כוכבים.







היה מקסים לראות את האורחים בפארק מחופשים. כמעט כל אדם שני שעבר לידנו לבש תחפושת. כן, גם המבוגרים התחפשו. על כל ילד מחופש היו לפחות 2 הורים מחופשים. והתחפושות שהאנשים לבשו היו מושקעות מאוד. בארץ לא ראינו תחפושות מדהימות כאלה.



בשעה 18:00 נסגר הפארק לטובת מסיבת ההלוואין של מיקי, ואנחנו חצינו את הכביש לקליפורניה אדוונצ'ר. פארק קליפורניה אדוונצ'ר פחות מושקע מהדיסנילנד, אבל נראה שגם בו יש כמה מתקנים שווים. אנחנו הספקנו לטעום רק מ-4. אחד מהמתקנים היה סרט תלת מימד על חיי החרקים. הילדים אומרים שזה אחד מסרטי 3D הכי שווים שהם ראו.



בדרך החוצה מהאתר מצאנו את עצמנו בוהים במופע מזרקות מדהים. מכיוון שהיינו עייפים ברמות מטורפות, חתכנו באמצע המופע (לקול מחאותיה של דנה) ונשבענו לחזור מחר. את הזיקוקים כבר ראינו מהחדר (מיקום מעולה, כבר אמרתי?).

היום השני שלנו בדיסנילנד (יום ג') התחיל ברגל שמאל. הבנים נתקעו במתקן של אינדיאנה ג'ונס ואנחנו חיכינו להם יותר מחצי שעה בחוץ. ככה התבזבז לנו כל הבוקר שהיה אמור להיות מוקדש לסיבוב מהיר במתקנים השווים. הפארק, באופן מפתיע, היה עמוס יותר משהיה אתמול. כנראה בגלל מסה של קבוצות תיירים מיפן. בכל המתקנים השווים נאלצנו להמתין יותר מרבע שעה, ולעיתים אפילו חצי שעה. ההמתנה המתסכלת ביותר הייתה במתקן של רוג'ר ראביט. אחרי עמידה בת חצי שעה בתור, כשממש הגענו לקצה התור וכשבנינו לבין המכוניות עומדים רק 4 אנשים, המתקן נתקע ונסגר. עידו ויאיר נכלאו – שוב – באמצע המתקן. הם יצאו רק לאחר דקות ארוכות, שבמהלכן החזקתי את עצמי בכוח שלא להיכנס בעצמי למתקן ולחפש אותם.



ב-toon town נכנסנו לסיבוב קצר בבית של מיקי מאוס. פתאום ראינו תור ארוך של אנשים. הסקנו שאם כולם ממתינים סימן שיש שם מתקן שווה ברמות. למרבה הבאסה הסתבר שבסופו של התור מחכה לנו רק תמונה עם מיקי מאוס. נחמד, אבל בשביל זה לחכות חצי שעה???



אז חוץ מ-2 מתקנים תקועים ו-2 מתקנים שמלכתחילה היו סגורים לשיפוצים (שודדי הים הקאריביים ביניהם, למרבה הצער), הספקנו עוד המון מתקנים. מכיוון שהבוקר הוקדש ל-fantasyland ול-toon town, רוב המתקנים שהיינו בהם היום התאימו ליעל, אבל עדיין הבנים הצליחו לדגום כמות מרשימה של רכבות הרים.

בשעות אחה"צ עברנו ל"קליפורניה אדוונצ'ר" ושם הבנים החליטו שהם רוצים לעלות על רכבת הרים רצחנית בשם " 'California scremin". מיכה החוויר רק מלראות את הרכבת. ברור קצר העלה שהמפעילים חסרי האחריות מסכימים להעלות את עידו ויאיר לבד על המתקן. אז הפקרנו את הבנים לזרועות המתקן וחיכינו להם למטה. הם חזרו נלהבים ונרגשים. עידו טען שהוא שמע את הביצים של יאיר משקשקות, ויאיר מצדו טען שהוא בכלל לא פחד. כשניסינו למצוא את התמונות של שניהם שצולמו במתקן, מצאנו תמונה שבה רואים את הידיים של עידו ולידו כסא ריק . עידו החליט שהוא רוצה סיבוב נוסף, והפעם עלה לגמרי לבד. התמונה שלו מהסיבוב הזה יצאה ברורה יותר.



מבחינתי, המתקן המפחיד ביותר שעליתי עליו היה הגלגל הענק. בחרנו בתא מתנדנד. אלוהים, איזה פחד. השילוב של הגובה והסיבובים של התא היה מפחיד בצורה קטלנית. נראה לי שבכל החיים שלי לא קראתי לאלוהים בכמות שקראתי לו בתוך התא הזה. כשירדתי מהגלגל, הרגליים רעדו לי. יעל, אגב, נהנתה בטירוף. עם כל סיבוב של התא – בזמן שאני בכיתי וצרחתי – היא צעקה: "נדנדה!"



בשעה 18:30 חזרנו לחדר כדי לנוח, ומפה לשם התרסקנו מעייפות על המיטות ולא הצלחנו לחזור לפארק.

מכיוון שלא מיצינו את דיסני, שנינו את התכניות ובמקום שנסתפק ביומיים דיסני וביום ד' נסע ליוניברסל, החלטנו לנצל את כרטיס שמאפשר לנו 3 ימים בדיסני, ונסע ליוניברסל רק ביום חמישי. זה מקצר את זמן הבילוי המתוכנן בסן דייגו, אבל לפחות נרגיש שמיצינו את דיסנילנד.

טיול בת מצווה לארה"ב - ילדים, אם אתם צריכים להקיא, חכו שנגיע לנוף יפה

האמת היא שכותרת הפוסט הזה הייתה אמורה להיות: " כביש מס' 1", אבל אחרי שעתיים נסיעה על הכביש, כשהמשפט שבכותרת הנוכחית נאמר בפעם החמישית בערך, הבנתי שזה אך ראוי להכתיר את המשפט הזה ככותרת הפוסט שייכתב בסוף היום.

בבוקר עזבנו את המלון הלא כ"כ מוצלח בפסיפיק גרוב. השאיפה הייתה לצאת כמה שיותר מוקדם, כי יום ארוך עמד לפנינו. בפועל לא הצלחנו לצאת לפני 9:00. העצירה הראשונה שלנו הייתה בשמורת הטבע point lobos. זו שמורת מדהימה ביופיה עם דיונות לבנות ונוף צוקים עוצר נשימה. התחלנו את המסלול בתצפית (בעזרת טלסקופ של פקחי השמורה) על אריות הים. למרות הטלסקופ הם עדיין היו רחוקים וקטנים. לאחר מכן הלכנו במסלול הליכה של כ-45 דקות שסיפק נקודות תצפית מצויינות על הנוף המרשים.





סמוך לפוינט לובוס ממוקמת שמורת big sur שקיבלנו עליה המלצות נלהבות. כשהגענו לשמורה הסתבר לנו שהשביל היפה בשמורה – השביל שמוביל למפלים – סגור לשיפוצים. החלטנו ללכת לשביל אחר, שאמור לתת תצפית על המפלים. אחרי הליכה של כמה דקות גילינו שהמסלול לתצפית הוא בעצם מסלול שמטפס בטיפוס די תלול אל ראש ההר. אחרי עוד כמה דקות הגענו למסקנה שאין לנו כוח לטפס לראש ההר. המסלול עצמו מאוד הזכיר מסלולים ביער בישראל (מינוס עצי האורן הנמוכים), וגם מזג האוויר הפך פתאום לישראלי (חם ולח), לכן החלטנו להסתובב ולחזור.



מצאנו בשמורה שולחנות פיקניק נחמדים שיושבים על שפת נחל, והחלטנו לאכול שם ארוחת צהריים.



בשעה 15:15 התחלנו את הנסיעה הארוכה על כביש מס' 1. עוד בשלבי התכנון היה לנו ברור שזאת נסיעה ארוכה עד בלתי אפשרית. ידענו שזה יהיה יום קשה והיה לנו ברור שאנחנו דוחסים לתוכו יותר מדי, אבל היה לנו חשוב להגיע לאנהיים ביום ראשון בלילה ולהתחיל את דיסני ביום שני בבוקר, כדי שהילדים יספיקו להנות מהלוואין בדיסני. לכן דחסנו את כל כביש 1 לנסיעה מטורפת של 6.5 שעות.

הנסיעה לאורך הכביש מדהימה. הכביש אכן יפה כמו שכותבים. ואפילו יותר יפה ממה שכתבו עליו.



באמצע הדרך ראינו מפרץ חניה בצד הכביש שמלא מכוניות עצרו בו. נאמנים לכלל "אם כולם יקפצו מהגג, גם אתם תקפצו?" החלטנו לעצור שם יחד עם כולם. איזה מזל! על החוף, ממש צמוד למפרץ החניה ולשביל ההליכה שיצא ממנו, נחו עשרות פילי ים ואריות ים, ותפסו קצת שמש. הם היו כ"כ קרובים! הכי קרוב שראינו עד כה בטיול.



אחרי בוק שלם שעשינו לפילי הים המשכנו בנסיעה על כביש 1. הפיתולים לא עשו טוב לילדים, והם איימו כמה פעמים להקיא. אנחנו ביקשנו מהם להתחשב ולהקיא רק בנקודות נוף יפות, כדי שלפחות נהנה. בפועל אף אחד לא הקיא.

לאורך כביש 1 עברנו על פני טירת הרסט (רואים אותה מהכביש), על פני סן לואיס אובסיפו (לא ראינו כלום מהעירה) ועל פני הסלע הענק במורו ביי (נראה מדהים, אבל תחנת הכוח שהם תקעו על חוף הים חוסמת את כל התצפית). החלטנו לעצור להתמתחות בעיירה הדנית סלובנג. השעה הייתה כבר 19:00, ומסתבר שבשעה הזו העיירה הזאת הופכת לעיירת רפאים. מקום יפיפה, אבל שומם. הכול סגור. למיכה זה עשה געגועים לאירופה. לי זה עשה געגועים לאוכל.

מסלובנג המשכנו בנסיעה לאנהיים. 3 שעות נסיעה. כמו מרחובות לאילת, רק קצת פחות מונוטוני ומשעמם. הגענו למלון באנהיים בסביבות 22:00 שחוטים מעייפות. דנה, כרגיל, קיטרה על המלון. אז נכון שהחדר קטנטנן יחסית, אבל המחיר היה סביר, והמלון ממוקם ממש מול הכניסה לדיסני. אז, שכולם יסבלו בשקט.